באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.

אפליקציית הנוסטלגיה החביבה עלי היא Timehop. אני ממליץ בחום למי שאוהב לחפור קצת בעבר ולהתרפק על זכרונות. לא בילוי בריא, אבל אני מחבב אותו. ביומיים האחרונים היא מקפיצה פוסטים שכתבתי בשנים הקודמות על יום ההולדת, וכמה מפתיע – אני חוזר על עצמי. מגיל 37 אני מגלה התנגדות לזמן שלא עוצר, מקטר לפני, מרוצה אחרי. אין סיבה לשנות את הריטואל השנה: גם הפעם התבאסתי קצת מהגיל, ושמחתי קצת לקראת היום הזה של תשומת לב ומתנות.

וזה היה יום מוצלח. בלי הפקות ענק או דברים מיוחדים – אחד ההיילייטים היה פשיטה על ארון המצעים וסידורם! ניצחון גדול במלחמה שלי בכאוס. היומיים האחרונים היו טובים אלי, ודוגמה למה שטוב בטקסים שבני האדם ממציאים לעצמם. יומיים שבהם הייתי נחמד קצת יותר לעצמי, וקיבלתי גושפנקא ליהנות ולקבל תשומת לב ואהבה מאחרים. וזה היה אחלה. והנה סיכום קצר של מה שהיה לי.

הדברים שקיבלתי:

פאי לימון מעולה. ונרות זיקוקים בצורת 44 ונרות רגילים לנשוף עליהם.

בלון הליום של ספיידרמן(!). וזר. ומגנט למקרר עם תמונה של האופנוע שתמיד רציתי וסביר שלא יהיה לי.

פטיפון! לא בדיוק קיבלתי, קניתי, אבל במחיר מציאה.

ביקור של הגדולים שהביא עימו את הברכה הכי מוצלחת שהמתבגרת כתבה לי עד כה. וזה רף גבוה. דמעות והכל.

עוגת שוקולד וריסס פיסס שתומר הכין עם אמא שלו. מצוינת.

מחזיק מפתחות של זה שאין לנקוב בשמו. ושני ספלי קפה שהמתבגרת ציירה עליהם בעצמה והזהירה לא לקרצף יותר מדי מבחוץ. על אחד מהם מצויר דרקון. הכי טוב דרקון.

טי-שירט מגניבה מניו יורק.

המון הודעות בשלל אמצעי תקשורת, כולל אי אילו הודעות פייסבוק משונות שהובילו לשני ביטולי חברות, וגם זה לטובה.

והודעה אחת עם רפרנס לסטאר וורס. רק אחת, אבל בכל זאת.

כמה חיבוקים מוצלחים במיוחד.

דברים שארגנתי לעצמי:

ספר ונעליים מתנה לי.

חצי אירוע, עם מספר מצומצם של חברים, כי מצד אחד יום הולדת וכו', ומצד שני למי יש כוח להפקה רצינית ולאחריות הכרוכה בה – ייהנו? יסתדרו אחד עם השני? לא ישתעממו? (עדכון: הסתדרו יפה בסך הכל).

בוקר איטי איתי. ובדיוק מה שמתחשק לי לאכול. או לעשות.

שקט פנימי.

בשנה הבאה, אני מקווה, יהיה בערך אותו דבר. אני לא מבקש יותר מזה.

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

1. אופנוע כזה

   

2. את עלומי האבודים
3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

   

7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?