אחרי שסיימתי בקושי את ״אייל קטן״ בנטפליקס, התפניתי לנסות להבין למה הרגש המרכזי שהסדרה עוררה בי הוא כעס, רובו ככולו על הדמות הראשית. נזכרתי באחד המשפטים השנואים עלי מעדות הפדגוגיה: ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״. ובכן, כל מי שבילה קצת בגינות ילדים עם הצאצאים יודע שלפעמים, מה לעשות, יש גם סתם ילדים חארות.

בלי יותר מדי ספוילרים: גיבור הסדרה הוא קומיקאי כושל בלונדון, שמברמן כדי לחיות, ומוטרד קשות על ידי סטוקרית שממררת את חייו. זו נקודת הפתיחה, ומשם זה מידרדר אל מחוזות הטראומה, כולל פגיעה מינית ועוד. אסקפיזם נעים זה לא. הסדרה מוגשת מנקודת המבט של הגיבור, כולל קריינות, ומפרק לפרק הוא עולה על העצבים יותר ויותר.

מה שהוציא אותי מדעתי הוא ההבנה והרגישות שהגיבור מגלה כלפי עצמו, בשילוב אפס לקיחת אחריות על מה שקורה לו. שוב ושוב הוא עומד מול סיטואציה שברור לו שלא תיגמר טוב, ואז קופץ ראש פנימה. והוא מסביר ומצדיק ובשלב מסוים זה מתחיל להיות מגוחך. בסופו של דבר יש את העניין הזה של בחירה. אם אתה נכנס בקיר שוב ושוב, משלב מסוים קצת קשה להאשים רק את הקיר. 

ואולי הכעס שליווה אותי נובע מהתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה נטולת אחריות. לכל דבר יש סיבה ומניע, כולם דמויות עגולות, אי אפשר לכעוס באמת על אף אחד, רק להכיל ולהבין. זה נשמע מעולה, אבל אם לקפוץ כמה שלבים ולהגיע לנקודה הבלתי נמנעת על פי חוק גודווין – גם היטלר היה ילד שרע לו? ומחבלי הנוחבה של חמאס, ברוך גולדשטיין ועוד ועוד ועוד. לכולם יש מניעים והצדקות ונסיבות, אבל מה עם בחירה, עם האחריות על קבלת החלטה לעשות מעשה? 

קבלה והכלה הם דברים מופלאים, במינון יתר הם נגמרים במעשים איומים מחד, ובסטודנטים שמצליחים לחבר תמיכה בלהטב״ק עם חיבה לחמאס ולפלשתין חופשייה בין הים לנהר, איזשהו ים ונהר. מעל גיל מסוים האחריות, לא משנה מי עשה לי מה, היא גם עלי. יש נסיבות ויש גורמים, אבל בסופו של דבר, הבחירה היא בידיים שלי. לטוב ולרע.

כשכל זה ייגמר אדבר עם הבוסית שלי ואקח חופש ארוך, ואמצא את מאהל המחאה הראשון שיקום – והוא יקום – ואצטרף ואשב שם עד שהאנשים האלה יתפטרו, יפוטרו, יסולקו. אני לא אקטיביסט. אני איש מפונק שמחבב את הספה שלו, מקסימום מחתים כרטיס בקפלן כל שבת שנייה. אבל אני אשב שם כמה זמן שייקח. עד שהם ייעלמו מחיי, כמו סיוט שמתפוגג, כמו זיכרון רע. 

כי יותר מהפחד והיגון אני מלא בכעס. עובד, מבלה עם הילדים, מסתופף בחדר המדרגות כשיש אזעקה, וזועם. ומחכה ליום שאחרי, ומתמלא חשש שאף אחד לא ייתן את הדין.

ההגדרה לאחריות לפי האקדמיה העברית: מצב שבו אדם מקיים את חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה. תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה. מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו. נשמע מוכר? נשמע כמו פנטזיה פרועה?

דוגמית: ביוני אושר מינויו של מנכ״ל משרד התחבורה, משה בן זקן, מקורב של השרה מירי רגב, פעיל ליכוד, עם רזומה שכולל את ארגון הליכודיאדה. חצי שנה לפני המינוי נפסל. נקבע שהוא מינוי פוליטי, שאין לו ניסיון מתאים. רגב מצאה מסלול עוקף והאיש מונה. בשבת, שעות אחרי ההתקפה של חמאס, מילואימניקים מצאו את עצמם תופסים טרמפים לבסיסים כי אף אחד לא ארגן להם הסעה. ״אחים לנשק״, הסמולנים האנרכיסטים, הרימו מערך הסעות לחיילים. משרד התחבורה לא. אולי יש קשר בין מינויים פוליטיים מושחתים של אנשים לא מתאימים לחוסר תפקוד כשהכל קורס. אולי.

זו רק דוגמה אחת מני רבות למערכת שלא עובדת, כי מישהי קלקל אותה. וזה באוויר, במילים הריקות שנשמעות בהצהרות ובנאומים, במילים מלאות הכוונה הרעילה שנשתלות בתדרוכים וברשתות. ראש הממשלה לא עודכן, הצבא לא תפקד, המחאה אשמה. הנהגה כושלת שעסוקה כבר בוועדת החקירה של היום שאחרי, ולא טורחת לתכנן מה יקרה בעזה אחרי שנפציץ ונכתוש. אין אסטרטגיה, אין תוכנית, רק אגו וכותרות וג׳ובים.

אם תכרו אוזן ותנסו לשמוע ״אני אחראי״ אמיתי, כזה שאינו מלווה ב״עכשיו זה לא הזמן״, תצטרכו להאזין לצמרת צה״ל ומטה. אף שר, ובטח לא ראש הממשלה, לא אשם, לא אחראי, לא קשור. ״אחריות אין פירושה אשמה״ אמר כבר אחד האנשים העלובים בממשלה הזו, וחמק בקלילות מאסון שבו נהרגו עשרות אנשים במשמרת שלו. אני חושב על האפשרות שהם יחמקו גם כשיוגש החשבון על המחדל הזה ומתמלא תערובת בלתי נסבלת של פחד וכעס ותיעוב. אין לי הרבה מה לעשות בנדון, אבל את מה שאוכל אעשה. זאת האחריות הקטנה שלי.