קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.

זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.

השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו  להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.

אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.

עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה. 

אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.

רפרפתי על התוצאות, טווחי נורמה והמון אותיות לועזיות, כשלפתע הבחנתי במה שפעם היה התגלמות כל הפחדים כולם, ומתברר שהפך לעוד נתון בבדיקות שגרתיות למהדרין: HIV – Negative. זהו, הדמון הנורא של פעם הפך לעוד שורה בבדיקות הדם שלי.

הבדיקות השנתיות, תולדה של עצת רופא וחרדות משפחתיות, הופסקו זמנית בגלל הקורונה והעומס על המעבדות. פעם לפני הנגיף הייתי צם, נדקר, ומקבל שורה של מונחים לא ברורים שרמזו על מצבי הבריאותי, אבל הדיווח על כן/לא איידס נשמר לשיחת טלפון מלחיצה מהרופא. מתברר שלא עוד. 

נגיף האיידס זוהה ב-1981, כוכב הקולנוע רוק האדסון מת ממנו ב-1985, והאיידס הפך לדבר הכי מפחיד בעולם בו גדלתי. המפלצתיות של האיידס נבעה מהסופניות שלו – בדיקה חיובית נתפסה כגזר דין מוות בייסורים – והחיבור שלו לסקס וסמים. המילה ״איידס״ העלתה בדמיוני המתבגר דימויים של מועדונים אפלים, גייז, מין מזדמן, מחטים נגועות. המחלה כאילו נוצרה במוחו הקודח של שמרן מלא רגשות אשם ותשוקות כמוסות, החטא ועונשו, התשלום המלא על ההנאות האסורות האולטימטיביות. אי אפשר היה לחשוב על איידס בלי לחשוב על מין, עיסקת חבילה סליזית שכזו. 

השילוב של קטלניות ומין הפך את האיידס למחלה מדוברת, לסמל. אי אפשר היה לחמוק ממנו בסרטים, בטלוויזיה, בשיח. עוד ועוד סלבס מתו או הודיעו שנדבקו, טום הנקס גסס את דרכו לאוסקר ב״פילדלפיה״, וב״יש לו את זה״ של ספייק לי שאלה דמות א׳ את דמות ב׳ אם הוא יודע איך לאיית מוות. D-E-A מתחיל ב׳ להשיב, כשא׳ קוטע אותו: HIV Mutherfucker. 

ומכאן הפרקטיקה ששלחה את רופא המשפחה שלי להרים טלפון, אקט כה מיושן בימינו, כדי להרגיע מטופלים שלא, אין להם איידס, ולסייע נפשית לאלה שנדבקו. אבל השנים חלפו והמדע התקדם. האיידס לא מוגר סופית, אבל הפך ממוות אכזרי וחד משמעי למחלה כרונית שבאמצעות טיפול נכון אפשר לחיות איתה לא רע בכלל. אף אחד לא הרג את הדרקון, אבל כמו שקורה ללא מעט מפלצות, הוא איבד ממימדיו וכוחו עד שכמעט התפוגג ונעלם מהתודעה. 

כמו דיקטטור מאיים שהופך לעוד מנהיג מדינת עולם שלישי, כמו האיום הגרעיני של המלחמה הקרה שהתאדה, כמו אהובה שפעם טלטלה את עולמי והפכה לעוד דמות מוכרת ברחוב, כך חולפת לה תהילת עולם. ובימי קורונה, למי יש ראש למחלה שקשורה לפעילות לא מרוחקת חברתית כמו סקס? כמה פשוט לחמוק מאיידס לעומת הערמומיות חסרת המעצורים של קוביד, כמה מתוחכם יותר לרתק אנשים לבתיהם, לפגוע בכלכלה, בחינוך ובכל היבט אחר בחיים, לעומת סתם להרוג מישהו שהתהולל בלי לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. HIV זה כל כך העולם הישן. 

עברתי על הבדיקות. יש מצב שצריך להוריד קצת סוכרים ופחמימות, אבל תכל'ס הכול מתפקד. שום דבר מיוחד. גם לא איידס. ועכשיו רק להקפיד על מסיכה כשאני בא במגע עם זרים, ולצמצם את היציאה מהבית למינימום, והיי, אולי הכול באמת יהיה בסדר.

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.