״אנחנו צריכים להתייחס למוזיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, ובה בעת לזכור שזה רק רוקנרול״. ברוס ספרינגסטין, איש שמבין דבר או שניים במוזיקה ונוסטלגיה, סיכם את זה יפה. נזכרתי בציטוט שלו כשעמדתי בבארבי, ממורמר, סובל ומעצבן את הסביבה בהופעת המחווה ל״נושאי המגבעת״. 

הייתי במיעוט. רוב האנשים סביבי נהנו לגמרי. על הבמה עלו בזה אחר זה אמנים ששעתם היפה היתה בניינטיז וביצעו, במסגרת דיל של אחד פלוס אחד, שיר של ״נושאי המגבעת״ ואז את אחד הלהיטים הישנים שלהם. ג׳וני שועלי למשל ביצע את ״עכשיו״, שיר אהבה חמוד, קצת קיטשי, ולא קשור בעליל למוזיקה שאוהד פישוף ושות׳ יצרו. מחווה זו מילה יפה, אבל הערב הזה היה כולו שכונה, נוסטלגיה וקריוקי לאנשים מעל גיל ארבעים. 

אם הייתי בא מוכן נפשית אולי הייתי מצליח ליהנות קצת. הכל מתחיל בתיאום ציפיות. בת הזוג אמרה שיש כרטיסים להופעת איחוד של ״נושאי המגבעת״. אחר כך תיקנה שמדובר במחווה, בין היתר כי חברי הלהקה מסוכסכים, ופישוף הסולן לא יתייצב. אחלה, אמרתי לעצמי, לא מזמן היינו בערב מחווה אחר, ליוסי אלפנט, שהיה מעולה. הגעתי לבארבי אופטימי. על הבמה עלתה להקת נוסטלגיית ניינטיז עם דיבור של צוות הווי ובידור באילת, ומשם זה הידרדר. 

מה שמחזיר אותי לציטוט של ספרינגסטין. כי מה אכפת לי בעצם? כמו שאר האנשים בקהל גם אני מתגעגע לניינטיז, למה שהיה בשנים ההן, למה שאני מדמיין שהיה. המוזיקה בבארבי היתה לגמרי פס הקול שלי, אז למה לקטר? ובכן: ״נושאי המגבעת״ היתה להקת אינדי בועטת. ההפך מרגשנות, סכריניות והתפלשות בנוסטלגיה דביקה. מה שהתרחש בבארבי היה מנוגד לחלוטין לרוח הלהקה. תקראו לי סנוב, פוץ, טהרן, הכל נכון. אבל מוזיקה היא לא רק לחן ומילים, היא גם רוח ודימוי וערכים. לא מזמן ראינו את אוהד פישוף מופיע בבר קטן, והוא היה מקורי ובועט ומעניין, ההפך ממה שהתרחש מולי על הבמה. יכולתי לדמיין אותו בקהל, בז וזועם על חבריו לשעבר. 

או שלא. אולי הוא היה נהנה, בוגר ומפויס יותר ממני. אולי זה אני שנצמד בכוח למשהו שכבר לא רלוונטי. נוסטלגיה תמיד נראתה לי כמו בריכה רדודה לכאורה שקל לטבוע בה, לאבד את היכולת להיפתח לדברים חדשים, לאבד את המהות של הדברים שאהבתי והגדירו את מי שאני. אולי אני צריך ללמוד מבת הזוג שהבינה מייד בהתחלה מה קורה, והחליטה שהיא באה לעשות כיף, לא להיצמד לעקרונות. לשחות להנאתה, בלי לטבוע. אין ספק שזה עדיף ובריא יותר לנפש ולעור הפנים. 

זה הדבר הנכון לעשות, אבל לא בשבילי. בהופעת המחווה/איחוד/שקר כלשהו הבאה אני אישאר בבית. סנוב, ממורמר, אבל שמח בחלקו.