ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

אני אורז ומחכה לאיראנים, מתלבט בין טרולי למזוודה גדולה, כי בארץ היעד קר, ומנגד זו נסיעת עבודה קצרה. מצד שלישי אין שם טילים וכטב״מים, רק אנטישמיות בינונית. 

ביידן הצהיר משהו ביום שלישי, חבר טוב קרא את זה באיחור ברביעי ונכנס ללחץ אבל עבר לו, ואני הגבתי בגיחוך ווטסאפי מתנשא, אבל בחמישי קראתי שמדברים על התקפה תוך יום יומיים והרגשתי את החרדה מדגדגת. ומה זה יום יומיים, צפי לשליח של פדקס? ימי עבודה? סופ"ש גם נחשב?

בכותרות כתבו שישוגרו מאה טילים וכטב״מים, אלוהים יודע למה מאה בדיוק, אפשר היה ללכת על 76 לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל, או 68 כמספר תחרויות האירוויזיון, אם איזה בכיר איראני בארון רוצה להעביר מסר סמוי  כל כך הרבה אפשרויות. 

עדיין לא החלטתי אם טרולי או מזוודה, וביידן, לפי הדיווחים, שיגר לאיראן את המסר הקלינט איסטוודי Don't, ולא ברור אם זה כי הוא קשוח או סנילי, וכבר שכח שהשתמש ברפליקה הזו כמה פעמים בעבר. ואולי הוא בכלל עובד על מיתוג של הקץ׳ פרייז הזה לקראת הפסד אפשרי בבחירות והוצאת ספר במסגרת השקת השלב הבא בקריירה, או מלחמת אזרחים אמריקאית, מה שיבוא קודם. 

אני צועד לקפה בסופ"ש עם אוזניות ותוהה אם אחמיץ את האזעקה כשתהיה, אם תהיה. אמרו שיש 11 דקות עד שהטיל האיראני יגיע לכאן, זה לא מעט. בדקתי איפה יש מקלטים בשכונה, קניתי שישיית מים ופנס, וזה המקסימום. אין מצב לגנרטור, אני רוצה לשמור את הפראנויה שלי בגבולות הסביר, נפשית וכלכלית. מה אעשה בגנרטור כשיבוא שלום? או על רפסודת פליטים? מיותר.

ואם ההתקפה תהיה לפני, והטיסה תתבטל, ואם היא תהיה אחרי, ואני אהיה מעבר לים ואדאג לילדים שלי ולחברים, ואם זה יקרה כשאני באוויר, אולי יהיה לי מושב בשורה הראשונה למופע, כמו הזיקוקים של מירי רגב לכבוד יום העצמאות רק קטלני. כל כך הרבה אופציות והתלבטויות. נראה לי שאלך על טרולי.