אחרי שאנחנו סוגרים את תאריכי הטיסה לרואנדה וקניה השותף שלי לנסיעת העבודה שואל בעדינות אם שמתי לב שלא נהיה בארץ ביום הזיכרון. שמתי. זו תהיה הפעם הראשונה הרחק מטקסים ובתי קברות. זה משמח, זה מסקרן. 

אנחנו מגיעים לרואנדה בזמן שבארץ מציינים את יום השואה. הזמנו סיור מודרך בעיר הבירה, קיגלי. באתר הופיעה תוכנית מסודרת לסיור, אבל כמו שנבין בהמשך, באפריקה תוכנית היא המלצה לא מחייבת. כך שהאטרקציה הראשונה שאנחנו נלקחים אליה בלי שידענו או הסכמנו היא מרכז הנצחה לקרבנות הטבח של בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי. ברחנו מיום שואה אחד והגענו היישר למתחרה, מסתובבים במעין יד ושם רואנדי, שומעים סיפורי זוועה על שכנים שהורגים שכנים עם מצ׳טות ורובים. הכל מטרגר, האסוציאציות נעות בין מחנות השמדה לשבעה באוקטובר. מיליון איש נרצחו במהלך מאה ימים, ואנחנו תוהים אם להגיד להם שהשואה שלנו גדולה יותר, מוותרים ועוברים לתחנה הבאה בסיור. יש הרבה מה לראות. 

יום אחרי אנחנו כבר בנמל התעופה הקטנטן בקיגלי, בירת רואנדה. חייל מנופף למונית שלנו בכניסה, מפנה אותה אל מאחורי ביתן קטן ומסמן לנו לצאת. זכרונות ממרכז ההנצחה של אתמול ומחשבות על הוצאות להורג, ואחרי בדיקה שגרתית מאפשרים לנו להמשיך הלאה, לטיסה לקניה. 

בקיגלי הסתובבנו ברחובות כמו, ובכן, תיירים. מצלמה תלויה על הצוואר, טלפונים בידיים. בניירובי זה סיפור אחר. נהג אוסף אותנו משדה התעופה, ואין דבר כזה להסתובב סתם כך ברחוב. בששת הימים הבאים אנחנו משונעים ממקום למקום. במלון ובמשרד יש בכניסה מכונת שיקוף וגלאי מתכות, ועוד לפני שמגיעים אליהם יוצא שומר ובודק את המכונית: מקל עם מראה כדי להציץ בתחתית, תא מטען, דלתות, תא כפפות. רק אחרי כל זה אפשר להיכנס פנימה, לחלל נקי, מעוצב, מערבי. בחוץ? בחוץ עולם שלישי. ברחובות יש ביוב ואין מדרכות או תאורה. עיר של קצוות. 

במשרד אנחנו שואלים את אחד המקומיים אם באמת מסוכן לנו להסתובב ברחוב. הוא חושב לרגע: ״עדיף שלא״. אחר כך הוא שואל אותנו בעדינות על המצב בישראל, ואיך חיים עם טילים על בסיס יומי. ברור שהוא מרחם עלינו, כי איך אפשר לחיות ככה. אנחנו מרחמים עליו, איך אפשר לחיות במדינה שאי אפשר ללכת בה ברחוב  בלי חשש. כולנו צודקים. 

יומיים לפני סוף המסע מגיע יום הזיכרון. אני לא מרגיש כלום, וזה נפלא. בכל פעם שאני מציץ בכותרות אני קצת מופתע להיזכר שהיום הוא ה-יום. חברים שואלים בווטסאפ מה שלומי ביום המסובך הזה, ושלומי מצוין. אני מרגיש כמו אדם שסובל מאלרגיה חריפה, שנסע למקום עם אקלים ידידותי. פתאום אפשר לנשום. זכרונות קשורים למקומות, ואפריקה כל כך רחוקה. 

זו היתה נסיעת עבודה מוצלחת, זה היה מסע מפרך ומרתק, זו היתה הזדמנות להתרחק ממלחמות, לפחות אלה שנוגעות לי. בדרך חזרה אל על מארגנת לי תזכורת לשכונה שבה אני גר והמזוודה שלי נעלמת, ומגיעה רק יומיים אחרי. אי ודאות, דיסאינפורמציה, מערכת אטומה. כמה טוב שבאת הביתה. 

״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת