חילופי השלטון הובילו להפסקה מפתיעה בקרבות. מה שנראה כבר כמובן מאליו, חלק משגרה, התפוגג לפתע. אין יותר מתח, חרדה מהלא צפוי, תהייה לגבי מי ייפצע, מי ייפגע. במקום כאוס ותחלופה פרועה קיבלתי שקט ויציבות, וזה מצא חן בעיני.

אני מדבר כמובן על אימוני האיגרוף שלי בחודשים האחרונים. מאמן חדש הגיע למכון, והביא עימו רוחות של שינוי: האימונים הפכו טכניים לחלוטין, בלי החלק האחרון, הכאוטי, המפחיד של הספארינג – קרבות אימון. לפני השינוי זה עבד ככה: מתחילים עם מי שהיה הפרטנר שלך בחלק הטכני של האימון, ואז מחליפים שותף למכות בכל סיבוב. תיאורטית מדובר רק בהדמיה של קרב אמיתי, בלי ניסיון לפגוע או להכאיב. אבל כמו בכל מערכת יחסים יש את ההסכמות וההבנות בהתחלה, ואחר כך מגיעה המציאות: המתח, הלחץ, הפחד. ההפרות הקטנות – אמיתיות או מדומות – של ההסכם הלא כתוב ביני לבין הצד השני. משבר אמון, היפגעות ופגיעה. 

בקבוצה שאני מתאמן איתה מתייחסים לספארינג כמו לכדור בשיעור התעמלות בבית הספר. משהו נחשק, כיף, ההפך מהאימון הטכני הרפטטיבי והמתיש. שמחים לקראתו. אני לא. במאי אציין שש שנים של אימוני איגרוף, ועדיין כל מעבר לחלק שבו הולכים מכות באמת הוא משוכה, קיר שאני צריך לטפס מעליו. בשביל אדם חובב שליטה וביטחון כמוני ספארינג הוא צרה צרורה. אין לדעת על איזה יריב אפול, האם הוא יאבד שליטה לרגע בדיוק כשאני אתרשל בהגנה, האם אסיים את הערב פצוע ודואב. 

וזה קרה כמובן. צלעות כואבות, אף שבור, פנס בעין פה ושם. נדיר, אבל לא בלתי סביר. כך שכשהספארינג נעלם משגרת האימונים שמחתי קצת. ואז הוא התחיל לחזור. המאמן החדש החליט שאנחנו כבר מתקדמים מספיק, והוסיף פה ושם סיבוב בסוף האימון, ואז עוד אחד, ואז שלושה. ובשבועות האחרונים התחלתי לסייע למתאמן אחר שיעלה לקרב בזירה בעוד חודש, ואין אימון טוב יותר מספארינג, והנה אני שוב שם. 

ונזכרתי שהפחד הוא דלק, שהוא חלק ממשוואה. כי ברגע שאני עובר את המשוכה, ברגע שהאגרופים מתחילים להתעופף, יש בי משהו שמתמקד, מעלה הילוך. זה לכאורה משחק אבל הגוף לוקח אותו ברצינות. נדרך, מגן, תוקף. תוך כדי אני מרגיש בשליטה, מתמודד עם הדחף הבסיסי של להתכנס או לברוח. ואחרי? לפעמים יש תסכול, לפעמים קצת כואב, אבל תמיד יש גם את ההתעלות שבאה בצליחת אתגר, בהתמודדות עם פחד. 

לכולם יש תוכנית עד שהם חוטפים אגרוף בפרצוף. הציטוט הזה של מייק טייסון מדויק, אבל חסר לו המשך. אחרי שחטפת, אחרי שהתוכנית המקורית פרחה מהחלון, אתה צריך לבחור, להחליט איך תתמודד. ספארינג מכריח אותי לחשוב מחדש, לנסות משהו אחר אם מה שתכננתי לא עובד. זה תרגול מעולה לטיפוסים כמוני, שרק רוצים להישאר באיזור הנוחות, עדיף על ספה. ספק אם אי פעם אשמח לקראת סיבוב של אגרופים מתעופפים, אבל תנו לי עוד מזה.