על הגג היו אווירה מכובדת, ויין לבן ואדום וקצת גבינות, וחבורת אנשים שנראתה כאילו ירדה מפס ייצור נסתר ואחיד כלשהו, זן נכחד של שמאל אשכנזי תל אביבי תרבותי. אותה ברנז׳ה, אותו מילייה, אותה תעשייה.

התכנסנו לדיון תרבותי על ״הספר האדום״ של אסף ענברי. ישבנו על שורות של כיסאות עץ והקשבנו לדב אלבוים, עורך הספר, מפאר ומהלל, מנתח לעומק את היצירה והשפעותיה, ועוקף באלגנטיות את הקטטה שהתחוללה סביב הספר בביצת הספרות הקטנה והדלוחה. ביקורת קטלנית מפה, האשמות בנקמנות משם, ויאללה מכות. 

אחרי שאלבוים סיים לדבר נעמד מול כולם חתן השמחה, לדיון על הספר עם רות קלדרון, חברת כנסת לשעבר ותמיד אשת ספרות. מכיוון שמדובר בעולם שבו כולם מכירים את כולם על גבול גילוי העריות ומעבר לו, היא התבדחה על תיאום השאלות מראש עם ענברי. הסופר עצמו לא נראה מבודח. עד אותו רגע הוא נראה קצת לחוץ, איש מופנם ושקט. ברגע שהתחיל לדבר הופיעה דמות אחרת.

אהבתי את ״הספר האדום״. פחות משני ספריו הקודמים של ענברי – ״הביתה״ המופלא, ו״הטנק״ הנהדר – אבל נהניתי ממנו ולמדתי לא מעט. אלא שבזמן הקריאה הטריד אותי משהו. ענברי כותב על מנהיגי השמאל הישראל בזמן הקמת המדינה וקצת אחריה, והופך אותם לאנשים קצת קטנוניים מדי. מונעים כמעט אך ורק מאגו וטראומות ילדות. ועל הגג התל אביבי הוא דיבר בפסקנות על הרתיעה שלו מספרות שנמנעת מדמויות חשובות, על הנטייה להתייחס לאנשים כתוצר של תהליך כלשהו, ולא כאחראים למעשיהם. זה נשמע כאילו ספרים חשובים הם רק כאלה שעוסקים במנהיגים, הוגי דעות, אנשים גדולים ומשמעותיים, כל השאר נמלטים מהחשוב ומתמקדים בטפל. 

משהו בנחרצות של ענברי עמד בסתירה לכתיבה שלו, שלפחות בשני הספרים הראשונים משלבת אירוניה וחמלה. בשלב מסוים הוא דיבר על היחסים שלו עם האקדמיה והממסד, ואמר כלאחר יד שהוא לא מבין מה רע בלאומיות. חשבתי לעצמי שאני לא מבין מה טוב כל כך בלאומיות. או בפסקנות.

אני לקראת סיום הקריאה ב״מולכו״, של א.ב יהושע. ספר שעוסק באדם קטן, לא פעם קטנוני, איש לא חשוב בעליל. פקיד במשרד הפנים שמתמודד עם שנת האבל שלו על אשתו שנפטרה מסרטן. זה ספר מופלא. פראן ליבוביץ׳ אמרה בסדרה עליה בנטפליקס שספר הוא לא מראה, הוא לא משקף לך את עצמך, אלא פותח לך פתח לעולם אחר. במקרה של מולכו מדובר בשילוב. הוא משרטט תמונה אנושית מורכבת שאי אפשר להביט בה בלי להתבונן גם פנימה ולזהות, לפעמים בחוסר רצון, חלקים ממנה בעצמך. 

המסע של מולכו אל תוך עצמו ובעולם נוגע ללב ומעורר רתיעה ומשיכה, רחמים ואמפתיה, והמון מחשבות על עצמי. ספרים על אנשים קטנים יכולים לומר דברים גדולים וחשובים על הקיום האנושי. אני אוהב את הספרים של ענברי, אני אוהב את הרצון שלו להנגיש ולהפוך את ההיסטוריה לסיפור דרמטי מרתק. זו הפסקנות והפסילה של כל השאר, כפי שעלו מדבריו על הגג, שהרתיעו אותי. ודווקא מסקרן אותי לקרוא ספר שלו שמתמקד בפקיד קטן ומורכב, ולא בעוד מנהיג עם תסביכי אב ושיגעון גדלות.