ארכיון תגים | אסף ענברי

ולפעמים פקיד זה הכי סקסי

על הגג היו אווירה מכובדת, ויין לבן ואדום וקצת גבינות, וחבורת אנשים שנראתה כאילו ירדה מפס ייצור נסתר ואחיד כלשהו, זן נכחד של שמאל אשכנזי תל אביבי תרבותי. אותה ברנז׳ה, אותו מילייה, אותה תעשייה.

התכנסנו לדיון תרבותי על ״הספר האדום״ של אסף ענברי. ישבנו על שורות של כיסאות עץ והקשבנו לדב אלבוים, עורך הספר, מפאר ומהלל, מנתח לעומק את היצירה והשפעותיה, ועוקף באלגנטיות את הקטטה שהתחוללה סביב הספר בביצת הספרות הקטנה והדלוחה. ביקורת קטלנית מפה, האשמות בנקמנות משם, ויאללה מכות. 

אחרי שאלבוים סיים לדבר נעמד מול כולם חתן השמחה, לדיון על הספר עם רות קלדרון, חברת כנסת לשעבר ותמיד אשת ספרות. מכיוון שמדובר בעולם שבו כולם מכירים את כולם על גבול גילוי העריות ומעבר לו, היא התבדחה על תיאום השאלות מראש עם ענברי. הסופר עצמו לא נראה מבודח. עד אותו רגע הוא נראה קצת לחוץ, איש מופנם ושקט. ברגע שהתחיל לדבר הופיעה דמות אחרת.

אהבתי את ״הספר האדום״. פחות משני ספריו הקודמים של ענברי – ״הביתה״ המופלא, ו״הטנק״ הנהדר – אבל נהניתי ממנו ולמדתי לא מעט. אלא שבזמן הקריאה הטריד אותי משהו. ענברי כותב על מנהיגי השמאל הישראל בזמן הקמת המדינה וקצת אחריה, והופך אותם לאנשים קצת קטנוניים מדי. מונעים כמעט אך ורק מאגו וטראומות ילדות. ועל הגג התל אביבי הוא דיבר בפסקנות על הרתיעה שלו מספרות שנמנעת מדמויות חשובות, על הנטייה להתייחס לאנשים כתוצר של תהליך כלשהו, ולא כאחראים למעשיהם. זה נשמע כאילו ספרים חשובים הם רק כאלה שעוסקים במנהיגים, הוגי דעות, אנשים גדולים ומשמעותיים, כל השאר נמלטים מהחשוב ומתמקדים בטפל. 

משהו בנחרצות של ענברי עמד בסתירה לכתיבה שלו, שלפחות בשני הספרים הראשונים משלבת אירוניה וחמלה. בשלב מסוים הוא דיבר על היחסים שלו עם האקדמיה והממסד, ואמר כלאחר יד שהוא לא מבין מה רע בלאומיות. חשבתי לעצמי שאני לא מבין מה טוב כל כך בלאומיות. או בפסקנות.

אני לקראת סיום הקריאה ב״מולכו״, של א.ב יהושע. ספר שעוסק באדם קטן, לא פעם קטנוני, איש לא חשוב בעליל. פקיד במשרד הפנים שמתמודד עם שנת האבל שלו על אשתו שנפטרה מסרטן. זה ספר מופלא. פראן ליבוביץ׳ אמרה בסדרה עליה בנטפליקס שספר הוא לא מראה, הוא לא משקף לך את עצמך, אלא פותח לך פתח לעולם אחר. במקרה של מולכו מדובר בשילוב. הוא משרטט תמונה אנושית מורכבת שאי אפשר להביט בה בלי להתבונן גם פנימה ולזהות, לפעמים בחוסר רצון, חלקים ממנה בעצמך. 

המסע של מולכו אל תוך עצמו ובעולם נוגע ללב ומעורר רתיעה ומשיכה, רחמים ואמפתיה, והמון מחשבות על עצמי. ספרים על אנשים קטנים יכולים לומר דברים גדולים וחשובים על הקיום האנושי. אני אוהב את הספרים של ענברי, אני אוהב את הרצון שלו להנגיש ולהפוך את ההיסטוריה לסיפור דרמטי מרתק. זו הפסקנות והפסילה של כל השאר, כפי שעלו מדבריו על הגג, שהרתיעו אותי. ודווקא מסקרן אותי לקרוא ספר שלו שמתמקד בפקיד קטן ומורכב, ולא בעוד מנהיג עם תסביכי אב ושיגעון גדלות. 

הספר שיגרום לך לצעוק

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.