האזעקה האחרונה, בלילה שבין חמישי לשישי, גמרה אותי. במהלך היום מצב הרוח שלי עלה וירד בין הודעות טקסט על חזרה לבית הספר לכותרות על הנה הפסקת האש קורסת. אף אחד מחדלי האישים שמנהלים את הסיפור הזה לא התייצב לענות על שאלות ולהגיד מה קורה ומה צפוי. חרא של שירות לקוחות. לקח לי זמן להירדם, שכנעתי את עצמי שאני פרנואיד, נרגעתי לבסוף, והתעוררתי לצליל אזעקה נטולת התראה. 

כמו רוב בני האדם אני לא מתמודד היטב עם אי ודאות. היה לי קל יותר כשידעתי שיש מלחמה, וכדאי שהבגדים יהיו מוכנים ליד המיטה כדי להיות ייצוגי במקלט באזעקה של שתיים בלילה. אי הידיעה, החיים עם האזעקה של שרדינגר, מוציאה אותי מדעתי. היכולת לתכנן קדימה מצטמצמת לשעות, אולי ימים ספורים. 

למחרת אני קורא שכל חצי שעה פלוס מינוס יש אזעקה בצפון. בלי התראה. איפה אני עם המלחמה לפריבילגים במרכז ואיפה הם. החיים מרגישים כמו גירסה מעוותת למציאות שלפני השבעה באוקטובר. שקט במרכז ואש בקצוות, רק שהפעם במקום טפטופים מעזה בדרום, מטחים מלבנון בצפון. השמדנו, ניפצנו, מיגרנו וחזרנו להתחלה. 

בשישי אני רוקד במסיבה, במקום הומה אדם, נטול דאגות ומרחב מוגן, בלי לחשוב על אפשרות של אזעקה, איזה כיף. אבל זה נכון לאותו ערב, אותו רגע. מחר זה כבר סיפור אחר. כל כך הרבה דברים נשחקו ונשחקים בשלוש השנים האחרונות, ובראש הרשימה ניצב האמון. במנהיגים, בצבא, במערכת, ובעצם במציאות עצמה. מה שהיה בלתי סביר לחלוטין לפני דקה הוא הנורמלי החדש. נשיא אמריקאי מצייץ שהוא תכף מוחק ציווליזציה, זה לא היה בבינגו שלי לחיים האלה. 

אי ודאות היא חלק אינטגרלי ומעצבן מהחיים, אני מבין ומקבל את זה. אבל האשליה של יציבות חשובה לי. אני קם בבוקר ויודע שרוב הסיכויים שמה שתכננתי להיום, למחרתיים, יקרה. יקיצה לעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי מעייפת אותי. אני מרגיש את השרירים המנטליים שלי מתחילים להסתגל לכל זה. אני לא בטוח שזה משמח אותי. 

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.