תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.

אלון חסן הוא מאפיונר, מנהיג ארגון עובדים מושחת שמבוסס על נפוטיזם, אבטלה סמויה ומה שלא תרצו. טבע היא חברה מודרנית, חכמה, אלגנטית וטובת מראה. ההפך מכל מה שחסן מייצג.

את חסן והארגון שלו צריך להפיל, כדי לייעל, לשפר, להוזיל, לקדם. את טבע צריך לאתרג, כדי שתמשיך להשקיע בארץ, ולייצר מקומות עבודה. עד כאן שלל הנחות היסוד שמבקשים מאיתנו לקבל כאקסיומות. ועל כך נאמר: בולשיט.

כבר כתבו אנשים חכמים ממני על כך שחסן והאיגוד שלו הם לא באמת הבעיה. אם תשברו את ארגוני העובדים, לא תשלמו פחות בסופר. מישהו אחר, איש ה-1%, פשוט ירוויח יותר. לכם – ולי – יש שתי בעיות עם חסן ודומיו:

1. הם לא נחמדים. הם כוחניים, לעתים מושחתים, ומעדיפים את האינטרס הצר שלהם על זה של כלל החברה.
2. אנחנו מקנאים. כי תנאים, שכר ובעיקר ביטחון תעסוקתי כמו של נהג בנמל לא יהיו לנו. גם לא, למשל, לעובדי טבע.

אז מה עם טבע באמת, אותו פלא ישראלי של מודרניות וקדמה. 800 עובדים יישלחו הביתה בישראל בלבד, אומרות הכותרות. לא כי החברה מפסידה – היא מרוויחה, המון – אלא כדי למנוע פגיעה ברווח הזה בעתיד. אף בכיר לא ייאלץ להסכים לקיצוץ בתלוש או בבונוס או בהוצאות הנסיעה. 800 איש ילכו הביתה.

המקרה של טבע מרגיז כל כך כי הוא בוטה. החברה מקבלת הטבות ענק מהמדינה על בסיס תירוץ ייצור מקומות העבודה. מתברר שהיא לוקחת את הכסף ואז משתינה מהמקפצה. מעצבן? אולי. אבל בשורה התחתונה אנחנו אשמים.

בגללכם, כן?

כי טבע היא רק תוצר של השיטה. השיטה שמעדיפה את ג'רמי לוין על אלון חסן. השיטה שבה הדבר הכי קל ופשוט הוא לפטר עובדים. אין שום חסם שמונע את זה, והרי יכול היה להיות. אפשר להתנות הקלות מס ושאר הטבות במשרות, לא? אפשר להציב שלל תנאים לפיטורי עובדים, לא רק בטבע, שיהפכו אותם לפתרון מסובך, מורכב ויקר לחברה.

אבל אלה לא כללי המשחק של מפלגות השלטון שבחרנו. אלה לא כללי המשחק של אנשים שמה שמעניין אותם הוא ערך המניה (וכתב על זה יפה תומר קמרלינג). הנורמה השלטת מדברת על כוחות השוק, לא על זכויות אדם. לא באמת.

שם המשחק הוא קפיטליזם. סוציאליזם היא מילה גסה. התראה של חודש ואתה בחוץ, אחרי שהבוס עשה וי על חובת השימוע. נתניהו לא ינאם על זה במושב הפתיחה, לפיד יספר שדיבר עם ג'רמי לוין, ביקש ממנו לעשות טובה, ושמספר המפוטרים לא ידוע עדיין. אף אחד לא שואל למה שיהיו מפוטרים בכלל. למה מותר לפטר בכזו קלות.

בנמל זה לא היה קורה. ואם לעובדי טבע היה מין אלון חסן משלהם, האופציה הזו של פיטורים המוניים לא היתה ריאלית. אבל גם עובדי טבע שותפים לשיטה. גם אתם, גם אני. כולנו קרבנות פוטנציאליים מרצון. כשאתה חותם על חוזה נאה מול חברה מצליחה, אתה בעצם חותם גם על תנאי ההעסקה שלך ביום שבו השמיים יתקדרו. אתה הופך לחלק מהשיטה. אל תתלונן כשהיא תבעט לך בתחת. אני לא מדבר על עובד גרוע שקיבל צ'אנס ועוד אחד ופוטר. אני מדבר על מסות שנשלחים הביתה על קידוש המניה.

אפשר לבוא בתלונות לחברות – יש כאלה שבוחרות להתנהג בהגינות לעובדים, וראויות לכל שבח. אבל מי שיכול לשנות את המצב היא הממשלה. זה עניין של סדר יום, של החלטה. כך שבעצם הכדור חוזר למגרש של העובדים, כלומר האזרחים, שבוחרים במפלגות שדופקות אותם. שמעדיפים את לפיד התקווה הלבנה החדשה, ומשאירים באופוזיציה אנשים עם רקורד חברתי מוכח.

אלון חסן הוא לא הבעיה. חסן הוא דוגמה רעה לתופעה חיובית – ועדי עובדים שמטרתם ביטחון תעסוקתי, וזכויות לעובד באשר הוא. עובדי טבע הם דוגמה טובה (?) לתופעה שלילית – שוק חופשי שבו העובד הוא הדבר הראשון שזורקים כדי להקל את משקל הכדור הפורח, ושבו העובד הוא שותף מרצון לשיטה, כי מי יודע, אולי מחר הוא יישב בכיסא המנכ"ל ויפטר אנשים בלי לגעת לעצמו בבונוס.

 במקום לכעוס על השכר של נהג בנמל, תתחילו לכעוס על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול המעסיק להפוך את היום יום שלכם לאין עתיד. מהפכה? לאו דווקא. אחריות חברתית ושינוי כללי המשחק מן היסוד? כן, בבקשה, תנו לי קצת מזה.

סוף ההצגה, צועדים יד ביד

מחוץ לצוותא הלילה שחור

העיר הומה, מלאה אפשרויות

היינו מנצלים אותן, אבל בחניון היה תור

|

"אתה צריך לכתוב על זה פוסט

להמליץ לאנשים

הרי תמיד אתה מציק לכולם כשאתה מתלהב ממשהו

וזה מופע די מרשים

|

הוא מגניב

הוא מלהיב

יצירתי כזה

אמיתי כזה,

הוא נותן בראש, הוא מזיז את התחת

זה מצחיק, זה מדליק

תכלס – זו הצגה די מוצלחת"

|

"טוב זו לא בדיוק הצגה", אמרתי

"אם רוצים להגדיר בדיוק

זו מין אופרת היפ הופ אם תרצי"

היא השתחררה לי מהחיבוק

|

 "מה זה משנה הגדרות, אבא?

זה סיפור בלשי מצחיק עם שירים

עם מעט שחקנים והרבה דמויות

וכולם שם נורא מוכשרים

|

הם מצחיקים יותר מהמפץ הגדול

מגניבים יותר מאייפד ארבע

מוכשרים יותר אפילו ממני

ואתה סתם עילאי ומתנשא

אבא"

|

"אוקי", ניסיתי, "בסדר"

כבר הייתי עייף, היה מאוחר

"אבל אם לדייק יש כאן שילוב של ראפ

עם סיפור בסגנון פילם נואר"

|

"זה בדיוק מה שאמרתי אבא

אתה סתם מתעקש על שטויות

בוא ניסע כבר הביתה. מחר בית ספר

תראה, כבר כמעט אין כאן מכוניות"

|

בדרך היא שאלה על הפוסט

"חשבתי לכתוב משהו בחרוזים"

היא גלגלה עיניים

"אוי אבא, אתה לא כזה מוכשר

אל תגזים"

|

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

ועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

זה שם מעולה, שמים פתוחים. קצת כמו ביטוח מנהלים – מי לא רוצה שהשמים שלו יהיו פתוחים, כחולים, מלאי הבטחות? מי לא רוצה ביטוח מנהלים סקסי במקום פנסיה? מכבסות מילים עושות לנו נעים בגב.

כרגע מסתמן הסכם בין הממשלה לאל על, שאפילו נשמע חצי הוגן. השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה, עם ועד העובדים הבא שישברו לקול הצהלות שלכם. כן שלכם.

כולם שונאים את ועדי העובדים הגדולים. גם אני לא אוהב אותם. הם מושחתים, הם מעודדים נפוטיזם, הם חוסמים תחרות. הכל נכון. אבל יד על הלב, זו לא הסיבה היחידה שבגללה רוב האנשים מתעבים, נגיד, את עובדי חברת החשמל. רוב האנשים לא סובלים אותם כי הם מקנאים בהם. קצת. בגלל השכר, כן. אבל לא רק. זה בעיקר העניין השערורייתי הזה של ביטחון תעסוקתי. קביעות. כאלה מין.

כי מה פתאום שעובדים ייהנו מדברים כאלה? איזה מין דבר זה שקשה לפטר עובד? מה קורה כשצריך להתייעל? כולנו שכירים, אבל כולנו מנהלים פוטנציאליים, תלוש שכר של עובד, מנטליות של מעסיק. הפנמנו. אז כן, צריך להתייעל.

שזו כמובן עוד מילה מהמכבסה. התייעלות. תאורטית זה צעד נכון, להתייעל. יש תחרות? צריך להיות יעילים יותר, חדים יותר זריזים יותר. לקצץ איפה שצריך. הבעיה היחידה היא שמי שמבצע את הקיצוץ הם בני אדם. ולא סתם, אלא בני האדם שיושבים בראש הפירמידה. ולכן הם מקצצים איפה שאפשר, וקל, ואיפה שלא כואב להם. כך שהתייעלות מיתרגמת לרוב לפיטורים, בדרך כלל של עובדים בדרג בינוני ונמוך.

ופיטורים זו לא עוד סטטיסטיקה בעיתון. כן, חשוב שאפשר יהיה לטוס בזול לחו"ל, אבל חשוב גם שאנשים יוכלו לחיות. חשוב שעובדים לא יהיו רק משאב מתכלה שאפשר לעשות בו מה שרוצים, אלא בני אדם, עם זכויות, עם הגנה, עם תחושת ביטחון כלשהי. משהו שלא ממש קיים אצל רוב האנשים שאני מכיר.

אפשר לפטר אתכם מחר. אף אחד לא ידאג לכם, מעבר לדמי אבטלה (לא 100% מהמשכורת, ועם תקרה לסכום כן?). ולא תמיד יהיה לכם קל למצוא עבודה אחרת. כי אין לכם קביעות, הגנה, גב. האם זה אומר שהתשובה היא ועד עובדים מושחת ומסרס תחרות? לא. האם עדיף קפיטליזם פרוע? גם לא. אז מה כן?

אין לי תשובות. גם אני חלק מהמשחק, גם אצלי הכל בסדר, כרגע. אני רק יודע שוועד או לא, בסופו של דבר העובדים הם האנדרדוג. וכשניגשים להפרטה, ייעול, ושאר ססמאות תאצ'ריות, צריך לחשוב קודם כל עליהם. לפני הכרטיס הזול לפראג, או הג'ובים למקורבים שיזנקו על השלל המופרט.

וכן, זה יכול לקרות גם לכם.

יש משהו מאוס לחלוטין בהילולת הטוויטר/פייסבוק סביב הדמות של יאיר לפיד. לא שאני לא מבין אותה. ההתבטאות על גברת כהן מחדרה פופוליסטית וחלקלקה. אז מה. הוא גם שחצן, עשיר, אשכנזי, מעצבן. אף אחד לא אוהב אנשים עשירים יותר, בעיקר אם הם שרים בגנקי עם טייקונים וסיגר. יאיר לפיד הוא ליהוק קלאסי לסרט תיכון אמריקאי – הבריון היהיר והיפה שמפסיד את הבחורה לאנטי גיבור של הסרט, אבל רק בסוף.

אז מה.

יאיר לפיד הוא נציג מעמד הביניים כי ככה הוא החליט, וכי אין לו מתחרה של ממש בסביבה, עובדתית. זו האג'נדה שעליה הוא רץ. היא זו שהביאה לו מנדטים בכמות נאה, והוא הפך אותם במשא ומתן מוצלח לתיקים שתואמים את המסרים שלו לבוחר – בריאות ורווחה, למשל. מגיע לו קרדיט על זה.

העובדה שהוא צפוני עשיר שנולד עם כפית כסף בפה לא משנה. אדם לא חייב להיות ממעמד מסוים כדי לייצג אותו. איזה אדם מאותה קבוצה חמקמקה שנקראת "מעמד הביניים" יכול לקום ולגייס כסף ותמיכה כדי לעשות את מה שלפיד עשה? האיש עזב משרה נוחה ומתגמלת, סטטוס מאותרג באימפריית תקשורת, ונכנס לשדה הקוצים הפוליטי. מגיע לו קרדיט גם על זה. אז כן, האיש, כמו שהבת שלי אומרת, טחון. ספק אם הוא זוכר מה זה מינוס, טלפונים מהבנק (מהפקידה בסניף, לא מיחסי הציבור) ושאר תפנוקים כאלה. כי כן, הוא לא באמת חלק מהאוכלוסייה שהוא אמור לייצג.

שזו כמובן שערורייה. כי הרי חשוב שנציג מגזר, כל מגזר, יהיו בשר מבשרו, כאלה שמבינים את חיי היום היום של הבוחרים שלהם. למשל שרי ש"ס, שבאו מהציבור שהם מתיימרים לייצג והמשיכו לדפוק אותו בשיטתיות. או דוד לוי, מר קיפוח, שרכב מבית שאן על גלי עלבון ומחאה חברתית כל הדרך אל משרד החוץ. חברי מפלגת הגמלאים הצטיידו במכשירי שמיעה אבל לא עשו כלום בשביל הקשישים, ואביגדור ליברמן אולי מבין ערבית, אבל חלש כנראה ברוסית. איפה הפתרונות שהבטיח למגזר שלו, איפה זוג אחד שיכול היה לוותר על נסיעה לקפריסין בזכות החבר איווט ומלחמתו ברבנות המסואבת.

לפיד לא צריך להוכיח שהוא לא מלייאן. זה לא משנה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להקשיב לאנשים הנכונים ולשנות קצת את המציאות. על זה צריך לשפוט אותו. לא על הסטטוסים הדביקים שלו בפייסבוק. הם ממילא לא מופנים אל לה פמיליה של שנוני הטוויטר. הם מכוונים מעל לראש שלהם.

לא הצבעתי ליש עתיד, וסביר שגם לא אצביע לה בבחירות הבאות. אני לא אוהב את לפיד. אני לא אוהב את ההתעלמות שלו מהעניין המציק הזה שנקרא פלשתינאים, מהעוני, ממיעוטים ואזרחים סוג ב'. אבל אני מעריך את האומץ שלו, את הנחישות, את הכוונות הטובות. ומקווה שמשהו מוצלח ייצא מכל זה. "גברת כהן מחדרה" היא מופת להתנשאות, בדיוק כמו מסעודה משדרות. ריקי כהן האמיתית ענתה לו יפה. אבל מנגד תמצאו את רוית הכט, שכבר כתבה בכישרון טיפוסי שזה לא באמת מה שחשוב.  שמה שיקבע הוא השורה התחתונה – בסוף הקדנציה ובחשבון הבנק של כולנו.

אני בעד העניין הזה של לשלם על הארץ בגירסאות הדיגיטליות שלו. אני גם אשמח לעשות את זה, אם אפשר יהיה להירשם לאתר. לפחות באייפד, נכון לאתמול, זה לא אפשרי.

אני מניח שלא מעט ממנויי הארץ, עיתון לתל אביבים חושבים, מחזיקים באייפד. אני לא אומר את זה ברע, אלא בטוב. אני אוהב את הארץ, הוא כמעט העיתון האחרון בסביבה.

אבל – לפני שמתחילים לבקש כסף, צריך להשקיע במוצר. אני אשמע אולי כמו הנודניקים האלה שהפסיקו לעשן/לאכול בשר/לרבוץ על הספה והפכו למיסיונרים. אבל המעבר מעולם העיתונות לעולם ההייטק פתח לי את העיניים.

אם בונים חומת תשלום, צריך להשקיע בחוויית המשתמש. בדברים פשוטים, כמו טפסים ידידותיים שעובדים, כמו אפליקציות ראויות לסלולרי ולטאבלטים, כמו ניווט נכון באתר, כמו מעקב אחרי התוכן שאתה צורך כדי להציע לך תכנים דומים, ועוד. ועוד.

כמעט כל האתרים הישראליים כושלים בזה. בדברים בסיסיים. אולי כי הקהל דובר העברית שלהם שבוי. אולי סתם ככה, כי ישראלים, נו.

אבל אם הארץ לוקח כסף, זה כבר משחק חדש, מחייב. לפחות אפליקציה ראויה לאייפד, כמו שיש כבר לידיעות וכלכליסט. אם הם באו לשחק, שיקחו את זה ברצינות. אני אשמח לתת להם את הכסף שלי.