תמיד נחמד לקרוא ביקורת טובה על זמר שאתה (מאוד) אוהב. עינב שיף עושה בוואלה כבוד לאלבום החדש של הבוס, ובצדק. אבל יש לי בעיה עם המסקנה הכללית שלו, על ספירנגסטין והתקווה. על המסר של "יהיה בסדר".

אדגים ואסביר. אחד השירים שאני הכי אוהב באלבום החדש – והמצוין – הוא jack of all trades. הדובר בשיר הוא מין פועל קשה יום, כזה שיתקן את הגג שלך, יקצור בשדות, כל מה שצריך, ומבטיח בפזמון החוזר לאישה שלו את אותו "יהיה בסדר". הוא שר בקול עייף, כנוע. הוא אומר שככה זה, הבנקאים משמינים, ולאיש העובד יש פחות ופחות, ואין מה לעשות. הוא שר על זה שזו העבודה שאלוהים נותן, ושמה שהיה הוא שיהיה. ברקע יש פסנתר, רגוע ונוגה.

ואז, בסוף הבית האחרון, בלי קשר לכלום, הוא מוסיף את השורה הבאה: "if i had me a gun, i'd find the bastards and shoot them on sight". ואז נכנס סולו גיטרה חשמלית, וכל מצב הרוח משתנה.

יש משהו מטעה בספרינגסטין. לא מעט אנשים שאני מכיר ושמחזיקים מעצמם אוהבי מוסיקה איכותית מעקמים את האף כשזה מגיע לבוס. אפשר להבין אותם – לא פעם, אם לא מקשיבים למילים, אפשר לחשוב שמדובר ברפובליקאי מאצ'ו שמח. שזה כמובן הכי לא נכון שאפשר. כי אם מקשיבים, מגלים שספרינגסטין הוא שמאלני כמו שצריך. המסר שלו מורכב. זה לא שהכל רע, וזה לא שהכל יהיה בסדר. זה גם וגם, ואי אפשר להפריד ביניהם.

אני לגמרי מסכים עם שיף לגבי הקהל הישראלי וספרינגסטין. אם יש זמר שהיה יכול להתאים למחאה החברתית כמו כפפה נטולת אצבעות מהאייטיז ליד, זה הבוס.

את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.

שנייה, שאני אבין: שטראוס היא חברה פרטית. היא רוצה להיכנס לשווקים בחו"ל, אז היא מוכרת בהם במחיר תחרותי. למשל בארה"ב, שבה הדברים עולים פחות מאשר כאן – לא באשמת שטראוס. ועל זה מחאה, חרם צרכני, בלגאן.

זה מפגר לגמרי. רשות השידור מבזבזת מיליארדים, אבל אף אחד לא מוחה על זה. אף אחד לא מכריח אותך לקנות פסק זמן, אבל על טופס האגרה מסבירים יפה איך יעקלו את חשבון הבנק שלך אם לא תשלם.

אף אחד לא מקים קבוצה עצבנית בפייסבוק כשדופקים את העובדים הסוציאליים, ואף אחד לא מדבר על עובדי הקבלן עד שעופר עיני מחליט לעשות עליהם הון פוליטי. אף אחד לא מארגן מרד מסים על רמת החינוך, הרופאים שובתים פחות או יותר לבד. השוקולד של שטראוס? זה מה שמבעיר לכם את האדמה מתחת לרגליים?

בא לי פסק זמן. מריר.

יש משהו מפתיע בפער בין חוויית הצפייה ב"חייבים לדבר על קווין" למה שקורה אחרי: כלום בערך. הסרט, שתוך כדי צפייה בו גורם לאי נוחות וחרדה, מתפוגג ונעלם כמעט מייד אחרי הכותרות.

שזה מאכזב ומעצבן. טילדה סווינטון אלוהית, והסרט מרשים להפליא. יותר מדי מרשים. אם לתמצת: יש כאן המון סגנון ואסתטיקה, על חשבון דמויות ועלילה. במקום לפתוח דיון אמיתי ומטריד על היחסים בין הורים לילדים, הולכים על סטייל. קווין – וזו חצי אזהרת ספוילר, כי די ברור מתחילת הסרט מה קרה לו, פחות או יותר – הוא מפלצת. סוג של זרע שטן חד מימדי למדי. לא מפתיע שהוא מתגלה כפסיכופת, לא מפתיע שאמא שלו חצי מתעבת אותו. כן מפתיע שאבא שלו עיוור לזה לגמרי. מפתיע עד לא אמין.

בסופו של דבר אתה צופה בסרט מהצד. הוא מטריד בעיקר בגלל החרדה ממה יקרה תכף – קצת כמו סרט אימה – אבל לא מעורר שום הזדהות, תהייה לגבי היחסים שלך עם הצאצאים הפרטיים, כלום. אתה נותר בורגני שליו שמסתכל על משהו שלא רלוונטי אליך. כי בעולם האמיתי אין ילדים מפלצות, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. תוך כדי הסרט חיפשתי משהו שאפשר להיאחז בו, איזושהי אמביוולנטיות. אין.

ואחר כך ראינו את "הערת שוליים", שגם מתעסק ביחסי הורים-ילדים, ועושה את זה מעולה. למעט עלילת משנה קלושה על ליאור אשכנזי והבן הלא ברור שלו, הסרט מצוין. הוא לא עסוק בהתייפייפות מסוגננת, הוא כן מצליח לשלב גם הומור ועדינות, והוא לגמרי משאיר אותך עם חומר למחשבה, במקום להתפוגג לו. על קנאת הורים בילדים, על חוסר היכולת להתנתק באמת מאמאבא. "הערת שוליים" לוקח את קווין בהליכה נינוחה. ובראבא מדהים.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

המנומשת, דקה לפני שהתברר שכאבי הבטן הם צירים, הגדירה את זה כרגיל מצוין: ב"כמעט מפורסמים" הוא היה יותר טוב.

בלי קשר ל(אזהרת קיטורים)מחיר המופרז של הכרטיס (60 שקל?!?), היעדר התרגום (לא זוכר שזה הוזכר איפשהו) והפשעים נגד האנושות בהסדרי החנייה בסינמה סיטי – הסרט התעודי של קמרון קרואו לציון 20 שנה לפרל ג'אם מאכזב.

אסייג: אם אתם אוהבים את פרל ג'אם בפרט ואת מה שהצמיחה הסצינה בסיאטל בכלל, לא תוכלו שלא ליהנות. המוזיקה מצוינת, הקטעים על mother love bone, שהמוות של סולנה אנדרו ווד סלל את הדרך להקמת פרל ג'אם, מצמררים, וגירסת הכיסוי ל-crown of thorns בכלל מאתגרת את בלוטות הדמעות.

גם גראנג'ולוגים סבירים ילמדו כמה דברים חדשים, ויש סצינות מגניבות להפליא – כמו מונטאז' הזינוקים של אדי ודר אל הקהל מגבהים מטורפים, או הסצינה בה הוא מתחיל לנגן והקהל, ספונטנית, שר לבד את מילות השיר כולו. אין ספק שהאיש הוא הדבר האמיתי. זו לא פסאדה. תלחצו על פליי ותבינו.

אבל: זה יותר סרט של מעריץ מסרט תיעודי. הזווית צרה להפליא – חוץ מחברי הלהקה מדברים גם כריס קורנל, שזה כמו לראיין את הדודן הפחות מוצלח, וקורט קוביין בקטעי ארכיון (האח החורג הגאון?). וזהו. מה עם מבקרי מוזיקה או תרבות, קצת פרספקטיבה, זווית ביקורתית? אין.

ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש לא נוח. הם כל כך מושלמים, וצודקים, ואולי טיפה נעדרי הומור עצמי. ואולי נהנים מיחס אוהד מדי של היוצר. וכשהתמונה ורודה מדי זה מריח פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו יח"ץ.

ומה יהיה עם קמרון קרואו של כמעט מפורסמים? תחזור תחזור. רק לא לסינמה סיטי.

בפרק הראשון של הסדרה ההו-כה-מדוברת, לקראת הסוף (ספוילר ממש קטן) מגיע רוצח שכיר לחסל מאפיונר. הוא ניגש אליו מאחור, כשזה עומד לבדו במסעדה, ויורה לו בראש. בום. המסך מתכסה כולו בנתזי דם פוטוגניים. וזה הרגע שבו הצופה אומר לעצמו וואלה, גאון הסקורסזה הזה. איזו סצינה, ואיזה צילום. איזה יופי. כלומר זה הרגע שבו הצופה מתעורר מהאשליה ומביט מהצד. פחות אוהב, פחות מזדהה, ויותר מעריך.

אני סתם מקטר, אני יודע. אימפריית הפשע מעולה, באמת. אחרי כל פרק אני לא מבין איך הוא נגמר כל כך מהר. השחקנים משובחים, העלילה, הדיאלוגים, העיצוב, הגוף של פז דה לה הוארטה שמתפשטת בפרק 3 – הכל מושלם, לגמרי. רק קצת יותר מדי.

אין בה משהו חדשני או מפתיע כמו בסופרנוס, אין בה הומור או כאב מבריקים כמו בסמויה. אולי, במילותיו האלמותיות של שר החוץ, זו פיינשמעקריות. מדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה עכשיו, ביצירת מופת, מה שתרצו. ומתאים לפוץ תל אביבי להיתלות בסמויה ובסופרנוס, זה כמעט אוטומטי. אבל עדיין, האימפריה של סקורסזה מעוררת יותר הערכה מאשר רגש, ולא ממש פורצת דרך חדשה. היא רק מאוד מאוד טובה. נסתפק בזה בינתיים.

התחלה נמשך קצת יותר משעתיים, ועדיין מצליח להיות מהיר ומהנה, סוחף ובלתי מרגש, מרתק ומאכזב. איכשהו בליל התכונות הזה נשמע מרתק, אבל הוא לא. מאוד נהניתי מהסרט, אבל בבוקר שאחרי הוא בעיקר מעצבן אותי, ועושה לי חשק לראות שוב את בלייד ראנר.

התחלה, בלי ספוילרים, מספר על חבורת מקצוענים שמתמחים בחדירה לחלומות של בני אדם כדי לגנוב מהם סודות, לרוב במסגרת ריגול תעשייתי. המנהיג וגיבור הסרט הוא ליאונרדו דיקפריו, שסוחב שדים בתת מודע או שלדים בארון או איך שתקראו לזה. ויש אחלה אפקטים, צוות שחקני משנה מצוין, וענייני מציאות-אשליה/חלום ומה שביניהם. עד כאן תקציר.

ויש בעיות. כמה בעיות. רוב הביקורות על הסרט מהללות עד להתפקע – יאיר רווה למשל, ארז דבורה בויינט uפיטר טראברס שכמעט מגיע לאורגזמה ברולינג סטון. אני לא לגמרי מצליח להבין למה. כן, הרעיון של הסרט מבריק. אבל הביצוע רחוק מלהיות מושלם ויותר מזה – חשבו על זה כבר קודם, ועשו את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה המרכזית שלי היא שאחרי שהסרט נגמר, אתה נשאר עם מעט מאוד. בלייד ראנר או המטריקס גרמו לצופה לחשוב, בסלון או ברחוב, על השבריריות של המציאות, או לפחות של תפיסת המציאות שלנו. אבל התחלה לא ממש עושה את זה. לפי הסרט או שאתה חי במציאות, או שאתה חי בחלום, שנראה בדיוק כמו המציאות. הפער ביניהם לא ממש גדול. כמו שכתב אנדרו אוהייר בביקורת המצוינת הזו ב-salon – החלומות שמעצב כריסטופר נולאן, הבמאי, נראים כמו סרטי פעולה משנות ה-90. כן, כשהוא משקיע באפקטים של ערים שלמות נבנות, נהרסות ומתקפלות על עצמן, זה מגניב. אבל רוב הזמן עולם החלום נראה מציאותי לגמרי.

יאיר רווה כותב על סוריאליזם, אבל קשה מאוד למצוא כזה בסרט. רובו נראה ריאליסטי למדי – לא מחמאה כשמדובר ביצירה שמנסה לעסוק בתת מודע וחלומות. כל אחד מכיר את תחושות אי הנוחות והאימה שמתלוות לחלום רע למשל – לא תמצאו שום דבר כזה בסרט. החלומות של נולאן קצת משעממים. אולי זה משפיע גם על הכישלון של הסרט בניסיון לערער על תפיסת המציאות. אם הפער בין החלום למציאות כל כך קטן, האם זה משנה באמת במה משניהם אנחנו מסתובבים? לא ממש. ואם לרמייה עצמית ואשליה אין משמעות למעשה, הרי שהם לא מעניינים. מה גם שנולאן לא באמת מצליח ליצור את תחושת הערעור ההכרחית, חוסר הוודאות וההפרדה בין מציאות לאשליה. די ברור מתי נמצאים איפה.

הביקורות גם ממהרות להכתיר את נולאן כאחד מגדולי הדור מאחורי מצלמה. לא קונה את זה. מלבד ממנטו הגימיקי, כל הסרטים שלו הם קצת ליד הדבר עצמו. האביר האפל מוערך יתר על המידה, וראוי בעיקר בזכות סצינות משחק מדהימות של הית' לדג'ר כג'וקר. לא כי הוא סרט רע, רחוק מזה – הוא פשוט בינוני. נולאן מסווה את הבינוניות בעזרת יומרה גרנדיוזית. סצינות האקשן בסרטים שלו מגושמות ומפוזרות – ובסרט באטמן זה מבאס למדי – ובעלילות שלו יש חורים, וקלישאות שמסתתרות מאחורי רעש וצלצולים.

מה שאין בסרטים שלו זה סקס, ורגש אמיתי. ב"התחלה" ליאונרדו דיקפריו מאוד מאוהב באשתו, או ככה אומרים לנו, כי לא ממש רואים או מרגישים את זה. תחשבו על בלייד ראנר והרומן העצוב-עצוב בין הריסון פורד לשון יאנג, או על העצב הקיומי של רוטגר האואר. או על ניאו וטריניטי במטריקס – ברור שהם מאוהבים, אבל ברור שהם גם מתים להוריד את הבגדים ולהתפרע במיטה. תביטו על דיקפריו ומריון קוטיארד בהתחלה: הם משתוקקים להחזיק ידיים ולהסתכל זה בעיני זו, וזהו. בסרטים של נולאן – למעט אולי ממנטו – לא מקללים יותר מדי, לא מזדיינים, וגם לא מרגישים. אלא אם רגש הוא פרצופים דרמטיים ואמירות קלישאתיות. וזה תמיד נקי מדי, מעוצב מדי.

התחלה הוא סרט שמאוד כיף לראות בקולנוע. אבל מתחת ליומרה מסתתרת יומית אקשן אינטליגנטית למדי עם יומרות. לא יותר.

נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.

חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.

זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.

רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.

קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.

ואחלה סרט.