למה בעצם לשמוע שוב את הבוס

 יש מוזיקה שחוזרים אליה ברגעים מסוימים. זמרים-זמרות-להקות שהתקבעו כפתרון קבוע למצב נפשי כזה או אחר. בעיתות משבר לאומי, ספק קיומי, הרהור יומיומי או דיכאון תהומי – או סתם ככה – יש דיסקים שהם מפלט בטוח, המקום הנכון להצטנף בו קצת.

 

בשבוע האחרון חזרתי בפעם השד יודע כמה לברוס ספרינגסטין. כבר כתבו עליו ניתוחים מעמיקים יותר ממה שיהיה כאן – אני עצלן וכותב קצר, דאמיט – אבל מה שמעניין לגלות בהאזנה ה-7,213 היא שהאיש באמת לא מובן ולא מוערך נכון. ואני לא מדבר על הנשיא רייגן שחשב ש-born in the usa הוא שיר פטריוטי בגלל השאגה בפזמון, או על אמא שלי ששאלה אותי למה הוא חייב לצעוק, כשהייתי בתיכון.

 

הנה למשל השיר הזה, אחד השירים שפחות אהבתי בנולד בארצות הברית בהתחלה, והפך לאחד החביבים עלי. למה? בגלל תאוריית הפער, ותסלח לי המנומשת על הפלגיאט.

 

תסתכלו על הבוס מאושר. תקשיבו לעליצות ולעזוז שבהם הוא שר. זה נראה כמו האמא של השירים הכל אמריקאיים השמחים והסכריניים האלה לא? עכשיו תקשיבו למילים. הן מסתדרות יפה יפה עם התמה השלטת בחלק גדול מהשירים של ספרינגסטין. חלומות מוחמצים, שגרה אפורה ומייאשת, האשליה האמריקנית. כל הדמויות שמופיעות בשיר – כוכב הבייסבול של התיכון, היפהפייה של השכבה – תקועים בחיים קטנים ועלובים ומביטים אחורה בערגה אל העבר, אל השיא שאליו הגיעו מוקדם מדי ומהר מדי, ואחריו נשארים רק החיים בעליבותם. או כמו שהוא כתב ב-badlands: you spend your life waiting for a moment that just won’t come.

 

אז למה הבוס נראה ונשמע כל כך שמח? אולי כי הוא מביט באנשים האלה בחמלה. לא באכזריות חנוך-לוינית. אולי כי הוא חושב שאפשר למצוא בחיים האלה גם צדדים מוארים, וקצת שמחה. אולי.

 

 

הפער קיים גם במהופך. למשל באחד השירים היפים מ-darkness on the edge of town. הנה כמה שורות מ-racing in the streets, נהג מרוצי רחוב לא חוקיים שמדבר על המכונית שלו:

 

Me and my partner Sonny built her straight out of scratch
And he rides with me from town to town
We only run for the money got no strings attached
We shut 'em up and then we shut 'em down

 

זה נשמע מצ'ואיסטי, זה נשמע מתאים לגיטרות עצבניות והרבה רעש. אבל מדובר באחד השירים היותר מלנכוליים של הבוס. הוא שר את המילים בכזו תוגה מכמירת לב, שבא לבכות. כי הגיבורים שלו לא מלאים אדרנלין ואנרגיה, אלא יאוש.

 

וזה מה שמקסים בספרינגסטין. מתחת לכסות הכל אמריקאית, ולמוזיקת הרוק הדי מיינסטרימית, יש יסודות חתרניים, פוליטיים ומאוד מאוד אנושיים. הוא לא שר על החלום האמריקאי, הוא שר את שברו. הוא הבוס.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “למה בעצם לשמוע שוב את הבוס”

  1. רון says :

    גם אני "גיליתי" אותו לאחרונה
    ככה זה שאפשר לשמוע ת'שירים ותוך כדי לקרוא את המילים

    תודה על הפוסט – נעים כשההירהורים שלך פוגשים בשל אחרים

  2. אביבה says :

    באמת איפה אורלי יניב בזמן האחרון?

  3. אסתי says :

    השנים
    אבל כמובן אומר את זה חיננית ומדוייקת ממני:

    וזה מה שמקסים בספרינגסטין. מתחת לכסות הכל אמריקאית, ולמוזיקת הרוק הדי מיינסטרימית, יש יסודות חתרניים, פוליטיים ומאוד מאוד אנושיים. הוא לא שר על החלום האמריקאי, הוא שר את שברו. הוא הבוס.

    הוא ענק, הבוס. וכמו שתמיד אמרתי – מוכנה לתת עשר שנים ממה שנשאר לי לחיות בשביל לילה אחד איתו. לא, לא לעשות מה שאתה חושב. רק לדבר ולהקשיב ואולי לקבל איזו הופעה פרטית…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: