גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב.