זה היה אמור להיות ספר אסקפיסטי. אמצעי בריחה מהמציאות אל עולמות פנטזיה: קצת אבירים, אולי דרקון, ואם אפשר שיהיה כתוב טוב. המציאות פה היא לא משהו שכדאי לשהות בו יותר מדי, ובין חיסול להורדת דירוג רציתי קצת נחמה. 

לספר קוראים The Bright Sword, והוא מתרחש באנגליה של המלך ארתור, ומדלג בין העלילה המרכזית – חיפוש אחר יורש למלך ארתור שבדיוק מת בקרב מבלי להותיר אחריו ילדים – לבין סיפורי מקור של אבירי השולחן העגול ששרדו. אחד מהם מספר על האביר שנולד בגוף של ילדה. בת למשפחת אצולה שנועדה לגדול ולמצוא שידוך פוליטי הולם.

אלא שהילדה מבינה בגיל צעיר שחלה טעות. היא לא היא, אלא הוא, שנולד בגוף של בת. היא מנסה ללכת במסלול שהותווה לה, ממשחקי בובות דרך לימודי מלאכות והרגלים שיאים לאישה בימי הביניים, אבל משהו בתוכה מתמרד. כשהיא מנסה להצטרף למשחקי הבנים, או להתאמן איתם בסיף בחצר הטירה, היא מגורשת. לא נותרת לה ברירה אלא לפנות לכוחות על טבעיים, מעין עיסקה עם השטן. אם לא להפוך פיזית מאישה לגבר, לפחות ללמוד להילחם כדי שתוכל לברוח, להסתיר כל סממן נשי ולהפוך לאביר השולחן העגול. גבר-גבר עם קול קצת גבוה ונטייה לפרטיות קיצונית כשזה מגיע למקלחות שדה.

זה אחד הטקסטים הכי מוצלחים שקראתי על טרנסג׳נדרים. גדלתי בתקופה שבה ״הומו״ היה עדיין קללה והחוק שקבע שמשכב זכר הוא עבירה בוטל כשהייתי כבר בן 16. רוצה לומר שמה שנראה טבעי לגמרי לבני הדור של ילדי הצריך הסתגלות וחשיבה חדשה מצידי. תמיד הייתי בעד המאבק המוצדק על זכויות להט״ב, אבל לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למרכיב של הט׳ בעניין. דווקא הטקסט הזה גרם לאיזשהו אסימון ליפול. תחושת הזרות, ההרגשה שמשהו באישיות שלי לא תואם את הסטנדרטים של הסביבה, היה לי מוכר. אני מניח שכל מי שיקרא את הטקסט הזה ימצא את המקום שבו זה נוגע בו. כל אחד הרגיש בנקודה כלשהי בחיים תקוע בקופסה שלא מתאימה לו. 

יכולתי לדמיין את הנער שהייתי, קורא את הספר הזה ומבין פתאום את נקודת המבט של האחר. ובטח יש נערים ונערות חובבי הז׳אנר שיקראו את הספר ויראו את המציאות קצת אחרת. דווקא טקסט כזה, לא אקדמי, לא דידקטי, יכול להיות אפקטיבי יותר מכל הרצאה או מאמר. וזו אחת הסיבות שתמיד אהבתי ומצאתי מפלט בספרים, שפותחים שער לעולמות אחרים, ובה בעת גורמים לי להבין טוב יותר את העולם שלי.

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.