לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

(התרגום לעברית הוא "שטח פראי", אגב)

את The Grey ראיתי עם ציפיות ברורות – עוד סרט פעולה עם ליאם ניסן, שעושה מהם קריירה בשנים האחרונות. מה שקיבלתי בפועל היה אחר לגמרי. אולי זה בגלל ענייני אקטואליה, אבל הנה השורה התחתונה של הסרט הזה מבחינתי: אין אלוהים. במקום סרט אקשן קיבלתי משל קיומי קר ואכזר. שזה אחלה.

אזהרת ספוילר מינורית – תמשיכו לקרוא אלא אם אתם נודניקים טהרנים

העלילה בקיצור: ליאם ניסן עובד במתקן קידוח באיזור מושלג ושכוח אל במיוחד. התפקיד שלו – לצוד זאבים שמאיימים על שאר העובדים במקום. כבר בהתחלה ברור שהאיש דכאוני עד אובדני. למה בדיוק תבינו רק בסוף. 5 דקות אחרי ההתחלה הוא במטוס עם עוד עובדים, בדרך לחופשה. אלא שהמטוס מתרסק וניסן יחד עם חופן ניצולים מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום.

ואז מגיעים הזאבים. זו מהות הסרט, ואת זה אמור לדעת כל מי שיראה אותו, כך שספוילר גדול אין פה. ניסן והחבריה מוצאים את עצמם בטריטוריה של זאבים קטלניים במיוחד. וכאן, במקום שבו זה אמור להיות צפוי ובנאלי, זה נהיה מעניין.

קודם כל הדמויות – בניגוד לנהוג, לדמויות בסרט יש קצת עומק, קצת אופי. מה שהופך את העובדה שרובם הופכים לארוחת זאבים למדכדכת. אבל מה שעוד יש כאן זה לא מעט דיונים על גורל, ועל אלוהים. הניצולים מחפשים סיבה. למה דווקא הם שרדו. כי אם יש כאן יד מכוונת, אולי היא תציל אותם ממלתעות הטורפים, ולא רק מהתרסקות המטוס, לא?

לא. הניצולים מדברים על אלוהים, ועל גורל, ועדיין מתים אחד אחד, מוות לא נעים ומדמם במיוחד.

ניסן לא מדבר על אלוהים. הוא פרגמטי ויעיל עד הסוף. כמעט.

ועכשיו – אזהרת ספוילר

כבר באמצע הסרט יתחיל הצופה הממוצע להרגיש שמדובר כאן ביצירה קצת שונה. אבל כשניסן נשאר לבד לגמרי, אחרי שכל חבריו – כולל אלה שהימרתם שישרדו – מתו, זה כבר חשוד. ואז מרים ניסן את הראש לשמיים וצועק לאלוהים. משהו בנוסח אם אתה שם, כדאי שתעשה משהו עכשיו. וכשכל מה שהוא נתקל בו זה שקט גדול, הוא מפטיר לעצמו שבסדר. הוא יעשה את זה לבד.

אלא שאם ציפיתם לסוף הוליוודי שעושה נעים בבלוטת האדרנלין, מין פרץ תושייה של הרגע האחרון עם האפי אנד כולל מעיל פרוות זאב, תשכחו מזה. ניסן מגלה שבמקום להתרחק ממאורת הזאבים, הוא הוביל את הניצולים לכל אורך הסרט היישר אליה. הוא הימר על הכיוון הלא נכון. סצינת הסיום מוצאת אותו עומד מול זאב האלפא, כששאר הלהקה מקיפה אותם, חמוש בסכין ואגרופן מאולתר. וכששניהם מזנקים אחד אל השני, הסרט נגמר.

אין סוף סגור, אין התעלות, אין ניצחון. ואין אלוהים. אין נס, אין התערבות של הרגע האחרון. רק בני אדם ומה שהם מסוגלים לעשות – וגם מה שהם לא יכולים – מול טבע בלתי מתפשר. אלה מסוג המסרים שיכולים לעבור מתחת לרדאר, דווקא בסרטים שלא אמורים לדבר על דברים כאלה. אין לי מושג אם לזה התכוון התסריטאי, אבל מבחינתי זה סרט אנטי נוצרי ואנטי דתי בכלל. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. כל השאר, גורל, אלוהים, זה בולשיט.

ונקודה על הבמאי שהוא גם התסריטאי: ג'ו קרנהאן אחראי על העיבוד הגרוע ל"צוות לעניין" וגם ל-Smokin' Aces הלא רע בכלל. אבל בעיקר ל-Narc, דרמת משטרה קטנה ומקסימה מ-2002. הקרדיט על החתרנות המפתיעה של The Grey שייך לו.

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

1. להיות ג'דיי
2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
3. לגדל שפם
4. לקנות אייפון S9
5. להמציא בדיחה חדשה
6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
8. לסיים משחק של טליסמן
9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
18. להביא שלום עולמי
19. ללמוד הקלדה עיוורת
20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
21. להיות קרני ליום אחד
22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
26. להיות נהג מרוצים
27. לצנוח צניחה חופשית
28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
29. להיות מנטור בדה וויס
30. לטוס על שטיח מעופף
31. לקבל לימוזינה
32. ללמוד לשרוק
33. להיכנס לספר השיאים של גינס
34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
35. לשכור נהג פרטי
36. לקנות ג'קוזי
37. להיות נשיא ארצות הברית
38. להיות זמר רוק מפורסם
39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
40. ללמוד איך זה להיות בן 40

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

"לכו לעזאזל"

זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.

לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).

את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.

מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.

כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.