פרידה סופית והספד

תמונה: כולם ישובים בסלון של הורי ברעננה. לבושים בגדים של מבוגרים, מדברים שיחות של מבוגרים. חוץ מהדוד רוני, ששוכב על הספה במכנסיים קצרים וגופייה, קורא את הגיליון האחרון של MAD שמצא בחדר שלי, וצוחק.

הוא היה הדוד המגניב, הוא היה מין אפשרות אחרת, חלופית, לעולם המבוגרים. הוא היה הדוד עם האופנוע הכבד, ועם הגלשן. הדוד שקופץ מעבודה לעבודה, פותח עסק, סוגר, מתחיל חדש. מצאתי בספריה שלו את שר הטבעות כשהייתי ביסודי, ובתקליטייה שבסלון גיליתי לראשונה את דיפ פרפל. ובין כל מתנות הבר מצווה המשמימות – בלטה סכין צלילה גדולה ומסוכנת למראה שהגיעה ממנו. הוא לא היה אחראי, מיושב, רציני. הוא היה מצחיק, וחם, וילדותי, וקצת פרוע. הדברים שאהבתי – ספרים, סרטים, קומיקס – נראו פתאום, לידו, לגיטימיים. לא שייכים דווקא למחלקה הלא רצינית של החיים. הם היו הדבר עצמו.

הוא היה דמות מיתולוגית של ילדותי. הוא היה. בלילה שבין חמישי לשישי הוא נפטר, מסרטן קטלני ומהיר.

תמיד שולפים את הקלישאה הזו, אהב את החיים. רק שכולם אוהבים את החיים, חוץ ממיעוט דכאוני ורומנטי כולם נצמדים לקיום שלהם בציפורניים. לא חוכמה. הדבר נכון לומר על רוני: הוא מיצה את החיים. בלע אותם בתיאבון גדול וליקק את האצבעות ורצה עוד. יכולתי להביא כאן רשימת מכולת ארוכה של התחביבים והפעילויות שלו, אבל הפרטים לא משנים, חשובה השורה התחתונה: האיש ידע לחיות, ולהפוך את היום יום למוצלח יותר גם בשבילו וגם בשביל כל מי שהיה לו המזל להימצא לידו.

הוא היה רק בן 53. זה עצוב, חסר היגיון, מקומם. ואני כבר כל כך מתגעגע.