לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש. 

החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.

יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב. 

״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

כשתומר מתחיל להתעצבן עלי אני נרגע. זה הביקור השני שלנו במוקד חירום – אני, הוא והברך שלו שנפוחה מבעיטה לא מכוונת היטב באימון. יום לפני הוא התפתל מכאבים, והרשה לי אפילו לחבק אותו, היום נראה שהאופן שבו אני נושם לא בא לו טוב.

זו נקודת מפנה חמקמקה שנוצרת באזור גיל ההתבגרות, ומשם זה מדרון תלול, המעבר הזה בין אבא רוקסטאר לקרציה. אני מסתכל אחורה בגעגוע אל הזמן הפשוט שבו מצוקות של ילדים היה משהו שנפתר בחיבוק, אולי איזו פחמימה ריקה כשהילד כועס או עצוב מרגיעים אותו, כשהוא מרוצה הכול נחמד.

היום נחמד הוא האויב. אמרת למתבגר שאתה אוהב אותו והוא הגיב ב״אוקי״ סתמי ומעליב? המצב נפלא. קיבלת בחזרה ״גם אני״? פקח עיניים, פרוס אנטנות, משהו לא לגמרי תקין. ואם הוא השתמש בשורש א.ה.ב בעצמו זו אזעקת אמת. משהו אצלו לא בסדר ואתה צריך להיות מוכן לכול.

זה לא עבד ככה כשאני הייתי בגיל הזה. אז היתה דרך מאוד צרה ומסוימת לדבר להורים, אי אפשר היה לריב איתם, את העצבים היה צריך להוציא במקום אחר. כיוון שכך באנו ושינינו, נתנו לילדים שלנו לגיטימציה לבטא מנעד רגשות רחב, איזה יופי, והנה אנחנו חוטפים את זה לפרצוף.

את התפקיד המתגמל של הורה מנחם ומפנק מחליף הג׳וב כפוי הטובה של שק איגרוף. כל דבר שתגיד מוכתם אינהרנטית מתוקף היותך הורה. אותו משפט, אותה אינטונציה, זה לא משנה. זה אד הומינם הורי, אין לי דךר לנצח.

פעם אמרתי לנגה שאין בעיה, אני מחבק את התפקיד שלי. אם צריך אני מוכן להיות שק החבטות שלה, הסלע האיתן שסופג את התסכול והזעם. היא הסתכלה עלי וחשבה רגע. אתה, היא חרצה, אתה יותר הצעצוע זה שלוחצים עליו כשעצבניים. בהצלחה לכולנו.