כשמישהו שאני אוהב אבל לא קיים מת

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

• "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
• "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
• "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
• "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

• "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
• "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
• "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.