אלביס, נשק במטבח ואיך לבחור חברים

האבא שישב בצד בגינה נראה חריג על רקע הנוף האנושי. הוא לבש חולצת כפתורים דחוסה בתוך המכנסיים, לא עוד אבא בטי שירט וג׳ינס, אבל מה שהפך אותו לעוף מוזר במיוחד היתה בלורית האלביס שלו, זקורה ומשוחה בג׳ל. הוא דיבר עם אבא אחר, על מישהו ששניהם מכירים. ״הוא״, אמר אבא אלביס בזחיחות, ״טיפוס שנחבא בין הכלים״.

למה עיוות של ביטויים מצחיק אותי כל כך? מישהי סיפרה לי לא מזמן איך הלכה מאחורי בחור שדיבר בטלפון והסביר לצד השני שזו ״עלייה וקוץ בה״. ואז התלבט בקול רם אם זה הביטוי הנכון. זה לא. אבל יש משהו הגיוני בביטוי שכולל עלייה תלולה לפסגת הר עם קוץ זדוני בדרך. זו התמונה שנוצרת בראש כששומעים ביטוי שעבר התעללות קלה שמצחיקה אותי. אדם שמתחבא מאחורי מסננת פסטה, מטפס הרים שמתחיל לקפוץ על רגל אחת ולקלל. ביטויים מקולקלים מייצרים תמונות משעשעות.

שיאנית כל הזמנים הפרטית שלי היתה עמיתה לעבודה בימי העיתונות הלא כל כך עליזים. האישה היתה אשפית בלקיחת ביטויים בעברית והתעללות בהם. היא עוללה דברים שחוקרים בגואנטנמו לא עשו לאנשי אל קעידה. וקטעי הוידיאו הקצרים שהלהטוטנות המילולית שלה ייצרה לי בראש היו מצחיקים קשות. דוגמאות? בבקשה:

״אנחנו יורים לצלחת שאנחנו אוכלים ממנה״, היא רשפה בדיון עבודה, ויכולתי לראות אותה מרססת על אוטומט באם-16 לתוך צלחת עוגיות.

״הפרויקט הזה ירקום עור וגידים״, אמרה בביטחון, מסתכלת קדימה אל אלת הגורל האוחזת צמד מסרגות.

אבל השיא היה ״ברחל בתך הקטנה״. לקח לי זמן לעלות על הביטוי המסוים הזה ומקומו בעולם שבו היא חיה. הוא היה צץ בכל ויכוח, בנעימת תחנונים. בסופו של דבר הבנתי – מבחינתה כשהיא אומרת למישהו ״ברחל בתך הקטנה״, היא למעשה אומרת ״בחייאת, תעשה טובה, תתאמץ״. לקחתי אותה הצידה אחרי פגישה והסברתי לה את המשמעות של הביטוי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רחל המשיכה להישלף בלי קשר לכלום בכל פעם שהתחשק לה.

אולי זה הזמן לציין שהאישה הזו, גם אם היתה עמיתה לעבודה, השתכרה הרבה יותר ממני. היא היתה בצד של המכירות, הצד שעושה כסף. היא השתכרה יותר ממני גם לפני העבודה המסוימת הזו, ואני די בטוח שגם היום, כשאני בעולם הנוח והנעים של ההייטק, תלוש השכר שלה עדיין מרשים משלי. גם האבא עם תסרוקת אלביס שידר ניחוחות של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. איך זה קשור?

אני חושב שזה מאוד קשור. אני חושב שלפחות אחת הסיבות שעיוותי ביטויים משעשעים אותי היא שהם תורמים לאגו שלי, לאיזו תחושת עליונות מדומה. הם מתיישבים עם איזה מדד איכות לא ברור שקיים אצלי בראש. שיפוט של אנשים על פי יכולת ביטוי, לפי רהיטות, ידע כללי בקלאסיקות תרבות המערב וסרטים של שפילברג מהאייטיז. מדד שאנשים שעשו לילות כימים (ולא להפך) כדי להרוויח כסף ולהתקדם בחיים לאו דווקא מודעים אליו, או מעונינים בו.

אני חושד לפעמים שרהיטות היא עניין לא רלוונטי. אני מכיר אנשים שלא סגורים על שלוש או שלושה שקל אבל ברור לי שהם חכמים לפחות כמוני וכנראה יותר. יצא לי להכיר אנשים שלא מסוגלים לחבר שלושה משפטים בלי לטעות אבל הגיעו רחוק מאוד בקריירה שלהם, הגשמה עצמית וירושה לילדים והכול. לפרקים נראה לי שעברית תקינה ועשירה היא רק קריטריון לבחירת חברים, בנות זוג ושותפים לשתייה.

לא שיש לי כוונה לוותר על הסנוביזם הלשוני שלי. אני קצת מבוגר ומקובע מדי, ובעיקר נהנה ממנו הרבה יותר מדי. אני רק רוצה לשמור עליו קטן כמו רחל בתך. שלא ירקום לי עור וגידים, יפסיק להתחבא בין הכלים ויהפוך למפלצת שתירה לי בצלחת.