יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב. 

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

סדריק גרין היה עבורי עוד שם במסגרת המצעד המקאברי של "הותר לפרסום". ואז תומר סיפר שהכיר אותו מרחובות העיר, ולבסוף הגיע הטור הזה שכתב לזכרו חבר לאימוני האיגרוף התאילנדי, ששבר לי את הלב.  

גרין נולד בישראל, גדל בה, התגייס לצבא ונהרג בעזה, אבל עד המוות ריחף מעליו סימן שאלה. ישראלי? את הטור עליו כתב מתאזרח אחר, צרפתי שהתאהב בישראלית, ונאלץ לעבור מסלול מפרך כדי להפוך לאזרח המדינה. ועדיין, כמו שהוא כותב, הוא עקף את גרין בסיבוב. כי פיליפינים ושאר אזרחי עולם שלישי מגיעים לכאן כדי לעשות את העבודות שאני לא ארצה לבצע, לא כדי להפוך לאזרחים. לפני ימי האיגרוף הטור הזה היה נוגע בי פחות. היום אני יודע איזה חיבור רגשי נוצר בין שני אנשים שמנסים להכות אחד את השני באופן מתורבת. בכתיבה ניכרת לגמרי אהבת אמת, ויש שם גם שותפות גורל – שני אנשים שהצליחו לעבור את מחסום הקבלה למועדון הישראלי הסגור.

מיהו יהודי היא שאלה טעונה, שמאחוריה מתחבאת שאלה חשובה לא פחות, מיהו ישראלי. הן לא בהכרח חופפות. עמיתה לעבודה, שעלתה מאמריקה הלטינית, סיפרה לי איך יצאה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה "וואו, כולם פה יהודים". למי שגדל פה זה נשמע מוזר, כמו להסביר לדג מה זה מים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודי וישראלי היתה בדרך לטיול הגדול במזרח אחרי הצבא, כשנכנסתי לתא שירותים בשדה תעופה זר ועל הדלת היה חרוט צלב קרס גדול.

ישראל הוקמה כדי לספק מקלט ליהודים, כשהשואה מרחפת מעל. עכשיו נשאלת השאלה מי בדיוק מקבל כרטיס כניסה למקלט הזה. רק יהודים? ואם כן, איך מגדירים יהודים? וכאן מתחילים הזרמים השונים ביהדות לריב, והחרדים מנסים לבסס מונופול, והאמא קובעת וכל הג'אז הזה. לכאורה יש היגיון בלבדוק בציציות ובברית המילה. אמרנו מקלט ליהודים, לא? 

מצד שני, הנאצים שמחו להשמיד גם אנשים שהחזיקו במקביל בעורלה ובכמה יהודים באחד מהענפים המרוחקים של העץ המשפחתי. ויותר מזה – כשחרדים וסמוטריצ׳ים ודומיהם מתעקשים על טוהר הגזע זה מזכיר קצת יותר מדי את הצוררים של פעם. 

אם מישהו נרדף כי טוענים נגדו שהוא יהודון, ישראל צריכה לתת לו מקלט. זה נראה לי החלק הקל. אבל מה לגבי לא יהודים? מה לגבי סדריק גרינים כאלה שנולדים כאן וגדלים כאן וגם נהרגים כאן? אין לי תשובה פשוטה מצד אחד, ואני מבין את הפלפולים המשפטיים והאתיים סביב העניין, אבל בכיתי על סדריק גרין, וברור לי שהוא היה ישראלי יותר מלא מעט אנשים שמסתובבים פה עם תגית פריבילגית של יהודי מדרגה ראשונה, מתבסמים מעליונות מדומה ולא עושים שום דבר טוב לאף אחד. אולי לא צריך לחכות עד שאנשים כמוהו ימותו כדי לקבל אותם למקום הזה.