הפלייליסט שלך נפסל, אמרה ההודעה, בגלל עידוד פלישה למדינה וטריוויאליזציה של מלחמה. לא פחות. הפלייליסט המדובר נקרא ״ונצואלה״. בשדה ההסבר הוספתי ״בואו נפלוש לונצואלה ביחד״. מישהו הבין את זה באופן מאוד מילולי.

מדובר באפליקציה חדשה בשם Josie שמאפשרת לאנשים ליצור פלייליסטים ולחלוק אותן עם העולם. אפשר לעקוב אחרי אוצרים כמו יואב קוטנר ועוד ידועים יותר או פחות, וליצור פלייליסטים בעצמך. תמיד אהבתי ליצור רשימות שירים, עוד מהימים בהם הייתי צריך לשבת עם טייפ כפול ולהקליט במשך שעות שיר אחרי שיר. בעידן ספוטיפיי זה קל הרבה יותר וכיף לא פחות. נעים להשוויץ בטעם המוזיקלי האנין לכאורה שלי. 

במקרה המסוים הזה איגדתי כמה שירים שהתחברו לי יפה לתחילת 2026. פרנויה, תככים ושחיתות בינלאומיים, תחושה שהכל בוער, על הקצה, מנוון ומסוכן. בקיצור, די דומה ל-2025. אבל שומרי הסף של Josie לא התרשמו. אולי אפילו חששו שהמסר החתרני שלי יוביל לגל שני של תקיפות באמריקה הלטינית, אין לדעת. 

אני חי בעולם של קצוות. מצד אחד חבורת טראמפ-ביבי-אבימעוז. חשוכים, פופוליסטים, תוקפניים וגזענים. מצד שני השמאל הליברלי, שתומך בפלורליזם, שלום וכל הטוב הזה. הנקודה שבה שני הצדדים נפגשים ולוחצים ידיים בחום היא צנזורה. בימין מנסים לסתום את הפה במגוון דרכים לכל מי שאומר את הדברים הלא נכונים. בשמאל מנסחים כללים ודקויות של איך ומה אסור לומר. 

זה מהלך שמתחיל מכוונות טובות ונכונות. אין באמת מקום להתבטאויות גזעניות, הומופוביות, שוביניסטיות. ואז הוא מגביר מהירות והופך לאבסורד. מרוב רצון למנוע כל עלבון ופגיעה מצנזרים הכל. אחד הדברים שאני לא מחבב בעדות ההייטק למשל הוא ההתייחסות לכל בעיה כאתגר, וההצגה של כל פרויקט כהצלחה. הייתי שמח אם בכל מייל סיכום ארוך היה חלק אחד לפחות תחת הכותרת How did we fuck up. 

מותר להיכשל, מותר להתמודד עם ביקורת ועלבונות, עם דברים שלא נראים לך, לי. זה צריך להיות מאוזן, צריכים להיות גבולות שמעדיפים ומגינים על המיעוט, על החלש. אבל זה לא יכול להגיע לצנזורה מוחלטת. אנשים צריכים להתמודד, לעבות קצת את העור, ללמוד לקום אחרי שנופלים. בסופו של דבר יש עולם שם בחוץ, עם ביביסטים ודומיהם, וצריך לחיות בו. חוסן והומור רק יעזרו.