זכרונות הם עניין מפוקפק ומתעתע. אחת הסיבות שבגללן התחלתי לקרוא שוב את ״עשיו״ של מאיר שלו היתה הזיכרון, או יותר נכון היעדרו. זכרתי שקראתי את הספר, זכרתי שאהבתי אותו, וזהו. עם אקדח לרקה לא הייתי יכול לתאר את העלילה, לנקוב בשמות הדמויות, כלום ושום דבר. 

התחלתי, ודי מהר הבנתי את מקור האמנזיה. ״עשיו״ הוא ספר על משפחה מורכבת ומסוכסכת, רדופת זכרונות וטראומות של עשורים. הוא גדוש בתיאורים מעברם של הגיבורים, שלפעמים משלימים ולפעמים סותרים זה את זה. הספר משחק עם פרספקטיבה וזיכרון, ומוגש על ידי מספר נכלולי שכבר בתחילת המעשייה מודיע לקורא: ״יש לומר את האמת: לפעמים אני משקר״. את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות. היום אני מבין שלא הבנתי כלום. 

״אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל״ אמר אוסקר ויילד. סביר שבגיל עשרים וקצת הייתי בטוח שאני מבין את הספר היטב. הוא כתוב נפלא, שלו מספר בו סיפורים שיש בהם ארוטיקה, אלימות ואוכל בשפה עשירה ועם המון ציטוטים, כולל זה שבתחילת הפסקה, חלקם בדויים. היה לי קל ליהנות ממנו ולדמיין שאני מבין את משא הזכרונות והעלבונות שסוחבים הגיבורים. אבל הפער בין להבין תיאורטית ולהבין באמת הוא עצום. אני מניח שקראתי והנהנתי ושכחתי. היום אני קורא והדברים נוגעים בפצעים ונקודות רגישות שלא היו קיימים אז. 

הפעם הראשונה שבה הבנתי את עניין התנודתיות של נקודת המבט ועומק ההבנה היתה בצבא. כמה שנים קודם לכן הייתי עם אמי במפגש עם חיילי השריון שפינו את אבי הפצוע מהמוצב בתעלה. אחד מהם סיפר איך אמר לו ״יהיה בסדר בחורצ׳יק״, ואבא שלי ענה משהו בנוסח ״אתה בחורצ׳יק״. בגיל 16 זה נשמע לי סתמי. בבסיס על מדים, מוקף בתרבות הפז״ם והצעירות של צה״ל, זה היכה בי – השמירה על איזושהי מראית עין של נורמליות באמצע הכאוס של מלחמה. זו היתה בעיטה של פרספקטיבה בבטן. 

החיים שלי לא לינארים. לכאורה הזמן נע מנקודה א׳ לב׳, מחלקת יולדות אל בית העלמין, אבל זו אשליה. למעשה הם מתקדמים במעגלים, בזינוקי תודעה קדימה ואחורה. מה שהבנתי לפני עשור מקבל פתאום צורה ותבנית חדשות, הסיפור משתנה כל הזמן. זה מוצא חן בעיני, האלסטיות הזו של הזיכרון. לכל הפחות זה הופך את הקריאה ב״עשיו״ למענגת במיוחד. 

אני הולך להופעה, ולפני שהמסך עולה קריין מציין שכמובן שכולנו זוכרים את החטופים ומייחלים לשובם. באירוע של העבודה זוכרים את החטופים ומייחלים, ואז עוברים לחלק האמנותי, בתוכניות ריאליטי, בטח גם בחתונות ובר מצוות. יש כבר נוסח מוסכם, זה מתגלגל על הלשון. 

צריך לזכור את החטופים כשהולכים למסעדה חדשה, לתערוכה, לסרט. לזכור אותם לפני שמתיישבים לבינג׳ של סדרה שהמליצו לי עליה, לפני ואחרי שעושים סקס, מדליקים ג׳וינט, נוסעים לטייל בצפון. זה מוציא אותי מדעתי. אני לא מצליח לזכור כל הזמן, אני לא הולך לכל הפגנה והפגנה, החיים הקטנים שלי משתלטים ויש חשבונות לשלם, ודאגות לילדים, והנאות קטנות וקטנוניות, ותחושת חידלון ומה כבר אני יכול לעשות וכמה זה ישפיע. 

והמנטרה הזו שחוזרת בכל מקום, זוכרים-ומייחלים-לשובם, מייאשת ומכעיסה אותי. זה הפך למס שפתיים, מירוק מצפון אוטומטי, אם תשכחך ירושלים, זוכרים את החטופים, מה ההבדל? אני שומע את זה ותוהה אם גם בעוד שנה, חמש, עשור, זה יהיה חלק אינטגרלי מכל פתיח בכל אירוע. חייבים לזכור, לא חייבים לעשות, לא חייבים לזעוק נגד ממשלה מפקירה ומושחתת, נגד מלחמה פוליטית ומיותרת, לא חייבים לדרוש, להפגין, לטלטל את הסירה.

כשאבא שלי נפטר פתאום בלי אזהרה הרגשתי כאילו אני במרכז רעידת אדמה שאף אחד לא מרגיש חוץ ממני. לא הבנתי איך העולם ממשיך להסתובב ולתפקד כאילו דבר לא קרה. אני מניח שככה מרגישות משפחות החטופים, אני מניח שככה הייתי מרגיש במקומם. לא מבין איך המדינה לא עוצרת, מתקוממת כולה, דורשת וזועקת. אבל כשהטרגדיה לא מכה בך אישית החיים ממשיכים, לשגרה שלהם יש כוח מאגי, בלתי ניתן לעצירה. אנחנו מוצאים את הכלים שיאפשרו לנו להשקיט קצת את המצפון, וממשיכים הלאה, אל הפקק בדרך לעבודה, אל ההנאות הקטנות שאפשר להפיק מהקיום הזמני הזה. 

אולי במקום הנוסח הפסיבי אפשר ללכת על משהו שיש בו מין הזעקה. ערב טוב, התכנסנו לחגוג כאן את מה שדורש חגיגה, אבל אנחנו יודעים שהחטופים עוד שם, אנחנו יודעים שאנחנו לא עושים מספיק כדי שהם יחזרו, אנחנו קוראים לאנשים שבעמדות הכוח, וגם לכם, לי, לעשות יותר. כי אי אפשר עוד, כי זה מטורף.

ועכשיו נתחיל.

שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

ובסוף האירוע עצמו, זה שלשמו התכנסנו ושעורר בי חרדות, חלף עבר, ודווקא הלפני והאחרי השאירו חותם. 

שנה שביעית, אזכרה לאבא שלי, ובכל פעם אני מתחיל להרגיש את העיקצוץ הזה בשבוע שלפני. קצת חרדה, קצת עצב, ולך תדע מה קשור ומה נובע ממה בימים האיומים האלה.

אז התכוננתי נפשית, והגענו לבית הקברות, ובסופו של דבר היה חם נורא, והייתי עצבני, ומשהו לא התחבר לי במעמד, ואיכשהו הכל התחיל ונגמר והלכנו משם לאכול ביחד ארוחת ערב. ורק אחר כך חשבתי על השיחה שהתפתחה שם לרגע – מה אם אבא היה עדיין חי עכשיו, בתקופת המלחמה. בטח היה רץ לעזור, מסתכן, מתנדב?

וחשבתי על הרגעים הקטנים שבהם הוא צץ לי בראש, כשאני מצליח כנגד כל הסיכויים לתקן משהו בבית, או רואה ברחוב איש מבוגר שמתעקש על חולצת כפתורים מפוספסת בתוך המכנסיים. אני מדמיין אותו מרים גבות כשאני מספר לו שאני מתכנן להשתתף בקרב איגרוף, מפטיר איזה ״טוב״ פולני ספקני, ואז מתייצב ביום האירוע קרוב לזירה, עם מצלמה. 

וכשישבנו ביחד אחרי, כולנו, חשבתי שהוא בטח היה שמח על כל זה, הביחדנס המשפחתי שהיה כל כך חשוב לו, ושכולם נוכחים ובסך הכל בסדר. ושכל מחשבות ה״אם הוא היה חי אז בטח״ הן סוג של מראת געגוע, שבה כל אחד רואה השתקפות של עצמו משולבת בזכרונות מהאדם שהיה, ושטקסים ותאריכים מתפקדים בעיקר כעוגן. 

אני מניח שאם הוא היה פה עדיין הוא היה צמוד לטלוויזיה וזועם. וקצת שמח שנחסך ממנו כל זה. אבל מתגעגע נורא. 

אני פוסע בגינה השכונתית כשאני מבחין בו. הקרחת והזקן מוכרים, הבולדוג שמחובר לרצועה שהוא אוחז מתאים לאופנועים הכבדים שחיבב. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מזהה את הדוד האהוב שלי, שמת כבר לפני עשור. עוד רגע הוא צועד קדימה ומשהו בתאורה משתנה והוא כבר אדם זר, עוד תל אביבי עם כלב. 

זה קורה לי מדי פעם. יש את הימים שבהם כולם מוכרים, יש ימים שבהם כולם מכוערים, או טובי מראה. ופעם בכמה זמן יש את הימים שבהם רוחות מהעבר מבקרות אותי דרך זרים ברחוב. הקשיש שיושב על ספסל הוא לרגע סבא שלי שנפטר חודשיים לפני שחגגתי בר מצווה. האיש הממושקף בחולצה מכופתרת עם עט בכיס הוא אבא שלי שמת לפני כמעט חמש שנים. הזקנה בעלת השיער הלבן המרשים היא סבתא שלי שפרשה מן העולם כשהייתי בן 16, ואני מתפתה לנסות ולהציץ ולחפש את המספר הכחול על הזרוע שלה.

אין סדר או שיטה במופעים האלה. ותמיד בשנייה שאחרי אני מבין שזה תעתוע שנובע לא מהיתקלות בכפיל מפתיע, אלא ממשהו בתוכי. אפשר לנסות ולחלץ סיבות ומניעים: בתו של הדוד פרסמה עליו פוסט לא מזמן, ואני מתקרב לגיל שמפחיד אותי בין היתר בגלל גיל הפטירה שלו. על סבא וסבתא שלי ניהלתי שיחה לא מזמן, ואולי זו הסיבה שהשיער הלבן הארוך תפס את עיני בשדרות רוטשילד. אבל הם צצו עוד לפני, הרוחות מהעבר, בלי שום טריגר או קשר למציאות. 

אין כאן גם רמזים מהיקום, תקשורת עם מימדים אחרים, חיבור וויי.פיי לעולם הבא. כשאבא שלי נפטר היקום לא שלח לי שום רמז מטרים, רק שיחת טלפון מאמא שלי שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. כך שאחרי שפסלנו את כל החשודים המיידיים נותרו רק שניים, צמד עבריינים שעובד בסינרגיה מופלאה – חוסר ההבנה והגעגוע. אני יודע ומבין שהאנשים האלו מתו, אבל אין באפשרותי שום דרך לקלוט את זה באמת. איך אפשר לגשר על הפער בין הקיום של אדם חי להיעדר המוחלט שלו? האדם הבוגר שאני מתמודד לכאורה ובפנים, מתחת לפני האדמה, מבעבע הגעגוע.

וכך, מדי פעם, אני רואה אותם ברחובות תל אביב, ומשהו בי נצבט וכואב, ואני צועד והזווית והצללים משתנים, והרוחות מפעם הופכות לעוברי אורח ואני ממשיך הלאה ושוכח, אבל לא באמת.

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה. 

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

שבועיים אחרי ליל הסדר נרשם זינוק במספר נדבקי הקורונה היומי, והנה מגיע הסגר הבא. מילא יום העצמאות, אבל הקרב הגדול מתחולל סביב יום הזיכרון. בפינה אחת הממשלה, שהודיעה שלא תאפשר להגיע לבתי הקברות. בפינה השנייה המשפחות השכולות, שטוענות שמדובר בגזירה שלא יעמדו בה.

בעצם לא ה-משפחות השכולות. גם אני משפחה שכולה, ואין לי שום כוונה לפרוץ מחסומי משטרה בדרך להר הרצל. אני מבין את הצורך להגיע לקבר, לטקס. פעם זה נראה לי כמעט מיותר, הרי מה שחשוב הוא הזיכרון והרגשות. אבל הבנתי שלעצמים מוחשיים ולמקומות יש כוח כמעט מאגי, טריגרים שמפעילים וממקדים את השכול והאובדן. ועדיין, זה רק כמעט, אין כאן אלמנט על טבעי של ממש. המצבה היא כלי עזר בתהליך האבל, לא הדבר עצמו. 

אני מניח שאם היו נופלים טילים ללא אבחנה בכל המדינה היו עדיין אבלים שהיו מתעקשים להגיע לבתי העלמין. זה עניינם, ואני יכול להבין את הצורך הנפשי האישי אל מול הסכנה, אפילו להעריך אותו. אלא שהמציאות הנוכחית ההזויה שונה לגמרי. אנשים שיתעקשו להגיע לקבר כלשהו מסכנים לא רק את עצמם, אלא גם אחרים. הם עשויים להיות אחראים מיד שנייה או שלישית למחלה קשה ומוות של אדם שהם לא מכירים. וכאן בדיוק אני מוריד את ה' הידיעה מהמשפחות השכולות ומפסיק להבין ולקבל. כן, גם אם פתחו את איקאה ומקוואות, אלה צעדים פופוליסטיים ומטופשים, אבל זה לא משנה את העובדה שהמגיפה לגמרי כאן.

יום הזיכרון מוקדש לחללים שמתו כדי להגן על אלו שנותרו בחיים, זה האתוס. לא משנה שבין חללי צה"ל יש גם נפגעי תאונות דרכים, או אנשים שעלו על מוקש כשחיפשו פינה שקטה להשתין. יש חשיבות לסמל, מטרה המוצהרת של צבא הגנה, של מלחמה כדי לשמר חיים. ההתעקשות להגיע לבתי קברות באמצע מגיפת הקורונה היא ההפך הגמור, וחלק ממגמה מסוכנת של פולחן מוות מול קידוש החיים. של העדפת קרקע ואלוהים ערטילאי על בני אדם.

אבא שלי לא נלחם ונהרג כדי לשחרר קברי אבות מפוקפקים, או למען ריטואלים דתיים כאלה ואחרים. הערכים שהיו חשובים לו, עד כמה שאני יודע, היו חילוניים והומאנים. הוא רצה שההורים שלו ניצולי השואה, שאמא שלי ואני, נוכל להמשיך לחיות במדינה, שמצידה תמשיך להתקיים. המטרה של יום הזיכרון מבחינתי היא לזכור, להבין שוב את המחיר שגובה המלחמה. אבני מצבה, נאומים וטקסים הם כלי עזר לכל זה. אבל לא האפשרות היחידה. אפשר לוותר על הגעה לבתי קברות ולמצוא דרכים אחרות להתאבל, כאלה שלא פוגעות בקהילה שאנחנו חיים בתוכה. אפשר לעזור ולהגן על אנשים אחרים שעדיין מסתובבים על הצד הנכון של האדמה. המתים לא יילכו לשום מקום, וימי זיכרון יהיו מעתה ועד בכלל. החיים מנגד זמניים לגמרי. עדיף לדאוג קודם כל להם. 

זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.