הילד שהציל אותי ביום הזיכרון

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.