קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.

ב-17 באפריל תשדר HBO את הפרק הראשון של game of thrones. מי שכבר קרא את הספרים לא צריך שכנוע. מי שלא – ובכן, שיקרא.

game of thrones היא סדרת ספרי פנטזיה, ז'אנר שאי שם לפני הצבא די נואשתי ממנו. כמה חקייני טולקין אפשר לקרוא. הגעתי לסדרה בזכות הרשימה ההיא של נעה מנהיים בויינט, שכבר הזכרתי בבלוג אלוהים יודע כמה פעמים. והיא מצוינת.

מדובר אם כן בסדרת חרבות וכשפים, אבל עם מעט מאוד מהלא טבעי, והרבה אלימות, סקס ופוליטיקה. דגש על פוליטיקה. התחושה היא שמרטין קרא את "שר הטבעות", ואולי עוד טרילוגיה או ארבע, וביצע ניתוח מדוקדק של מה חסר כדי להתאים את החומר הזה למבוגרים בעולם המודרני. ולכן: פוליטיקה, מאבקי כוח, תאוות בשרים וכל זה. בניגוד לעולם של טולקין, אצל מרטין אצילות יתר או רוע מוחלט הם ערובה לכישלון' שלא לומר מוות מוקדם. רק הפרגמטים שורדים.

מחכה שנגה תגדל ותדע אנגלית טוב מספיק כדי לקרוא את זה בשפת המקור, בלי להזדעזע יותר מדי.

הטריילרים נראים מצוין, וסדרה ב-HBO היא סוג של תו תקן, שמשמח רק קצת פחות משלישיית סרטים של פיטר ג'קסון. יאללה אפריל.

בפרק הראשון של הסדרה ההו-כה-מדוברת, לקראת הסוף (ספוילר ממש קטן) מגיע רוצח שכיר לחסל מאפיונר. הוא ניגש אליו מאחור, כשזה עומד לבדו במסעדה, ויורה לו בראש. בום. המסך מתכסה כולו בנתזי דם פוטוגניים. וזה הרגע שבו הצופה אומר לעצמו וואלה, גאון הסקורסזה הזה. איזו סצינה, ואיזה צילום. איזה יופי. כלומר זה הרגע שבו הצופה מתעורר מהאשליה ומביט מהצד. פחות אוהב, פחות מזדהה, ויותר מעריך.

אני סתם מקטר, אני יודע. אימפריית הפשע מעולה, באמת. אחרי כל פרק אני לא מבין איך הוא נגמר כל כך מהר. השחקנים משובחים, העלילה, הדיאלוגים, העיצוב, הגוף של פז דה לה הוארטה שמתפשטת בפרק 3 – הכל מושלם, לגמרי. רק קצת יותר מדי.

אין בה משהו חדשני או מפתיע כמו בסופרנוס, אין בה הומור או כאב מבריקים כמו בסמויה. אולי, במילותיו האלמותיות של שר החוץ, זו פיינשמעקריות. מדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה עכשיו, ביצירת מופת, מה שתרצו. ומתאים לפוץ תל אביבי להיתלות בסמויה ובסופרנוס, זה כמעט אוטומטי. אבל עדיין, האימפריה של סקורסזה מעוררת יותר הערכה מאשר רגש, ולא ממש פורצת דרך חדשה. היא רק מאוד מאוד טובה. נסתפק בזה בינתיים.

אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.

קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.

אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.

אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.

זה עניין צרכני, אבל בעיקר עניין מטופש.

אני מנוי של יס, ויש לי את המכשיר הפלאי, היס מקס. גם למנומשת יש מנוי ליס, ואת מקס. עכשיו אנחנו עוברים לגור ביחד. הצעד ההגיוני המתבקש, הוא לאחד מנויים, ושכל אחד יביא את המקס שלו, על שלל הסדרות, הסרטים ותוכניות הילדים שעליו.

אלא שאי אפשר. יס לא מסכימה. הפתרון היחיד הוא שאחד מאיתנו יבטל את המנוי, ויאבד את המקס שלו. וזהו.

בעידן הטכנולוגי הנכחי, על שירותי הגיבוי בענן שלו, יס לא מסוגלת או לא רוצה לאפשר לנו לקחת ממיר ישן בן 3 שנים עם הארד דיסק, ולהעביר אותו דירה. או לחלופין לגבות אותו ולהעביר את התכנים לממיר החדש. אידיוטי, מעצבן, וגורם למחשבות על הוט.