האזעקה האחרונה, בלילה שבין חמישי לשישי, גמרה אותי. במהלך היום מצב הרוח שלי עלה וירד בין הודעות טקסט על חזרה לבית הספר לכותרות על הנה הפסקת האש קורסת. אף אחד מחדלי האישים שמנהלים את הסיפור הזה לא התייצב לענות על שאלות ולהגיד מה קורה ומה צפוי. חרא של שירות לקוחות. לקח לי זמן להירדם, שכנעתי את עצמי שאני פרנואיד, נרגעתי לבסוף, והתעוררתי לצליל אזעקה נטולת התראה. 

כמו רוב בני האדם אני לא מתמודד היטב עם אי ודאות. היה לי קל יותר כשידעתי שיש מלחמה, וכדאי שהבגדים יהיו מוכנים ליד המיטה כדי להיות ייצוגי במקלט באזעקה של שתיים בלילה. אי הידיעה, החיים עם האזעקה של שרדינגר, מוציאה אותי מדעתי. היכולת לתכנן קדימה מצטמצמת לשעות, אולי ימים ספורים. 

למחרת אני קורא שכל חצי שעה פלוס מינוס יש אזעקה בצפון. בלי התראה. איפה אני עם המלחמה לפריבילגים במרכז ואיפה הם. החיים מרגישים כמו גירסה מעוותת למציאות שלפני השבעה באוקטובר. שקט במרכז ואש בקצוות, רק שהפעם במקום טפטופים מעזה בדרום, מטחים מלבנון בצפון. השמדנו, ניפצנו, מיגרנו וחזרנו להתחלה. 

בשישי אני רוקד במסיבה, במקום הומה אדם, נטול דאגות ומרחב מוגן, בלי לחשוב על אפשרות של אזעקה, איזה כיף. אבל זה נכון לאותו ערב, אותו רגע. מחר זה כבר סיפור אחר. כל כך הרבה דברים נשחקו ונשחקים בשלוש השנים האחרונות, ובראש הרשימה ניצב האמון. במנהיגים, בצבא, במערכת, ובעצם במציאות עצמה. מה שהיה בלתי סביר לחלוטין לפני דקה הוא הנורמלי החדש. נשיא אמריקאי מצייץ שהוא תכף מוחק ציווליזציה, זה לא היה בבינגו שלי לחיים האלה. 

אי ודאות היא חלק אינטגרלי ומעצבן מהחיים, אני מבין ומקבל את זה. אבל האשליה של יציבות חשובה לי. אני קם בבוקר ויודע שרוב הסיכויים שמה שתכננתי להיום, למחרתיים, יקרה. יקיצה לעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי מעייפת אותי. אני מרגיש את השרירים המנטליים שלי מתחילים להסתגל לכל זה. אני לא בטוח שזה משמח אותי. 

רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר