את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.

המנומשת, דקה לפני שהתברר שכאבי הבטן הם צירים, הגדירה את זה כרגיל מצוין: ב"כמעט מפורסמים" הוא היה יותר טוב.

בלי קשר ל(אזהרת קיטורים)מחיר המופרז של הכרטיס (60 שקל?!?), היעדר התרגום (לא זוכר שזה הוזכר איפשהו) והפשעים נגד האנושות בהסדרי החנייה בסינמה סיטי – הסרט התעודי של קמרון קרואו לציון 20 שנה לפרל ג'אם מאכזב.

אסייג: אם אתם אוהבים את פרל ג'אם בפרט ואת מה שהצמיחה הסצינה בסיאטל בכלל, לא תוכלו שלא ליהנות. המוזיקה מצוינת, הקטעים על mother love bone, שהמוות של סולנה אנדרו ווד סלל את הדרך להקמת פרל ג'אם, מצמררים, וגירסת הכיסוי ל-crown of thorns בכלל מאתגרת את בלוטות הדמעות.

גם גראנג'ולוגים סבירים ילמדו כמה דברים חדשים, ויש סצינות מגניבות להפליא – כמו מונטאז' הזינוקים של אדי ודר אל הקהל מגבהים מטורפים, או הסצינה בה הוא מתחיל לנגן והקהל, ספונטנית, שר לבד את מילות השיר כולו. אין ספק שהאיש הוא הדבר האמיתי. זו לא פסאדה. תלחצו על פליי ותבינו.

אבל: זה יותר סרט של מעריץ מסרט תיעודי. הזווית צרה להפליא – חוץ מחברי הלהקה מדברים גם כריס קורנל, שזה כמו לראיין את הדודן הפחות מוצלח, וקורט קוביין בקטעי ארכיון (האח החורג הגאון?). וזהו. מה עם מבקרי מוזיקה או תרבות, קצת פרספקטיבה, זווית ביקורתית? אין.

ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש לא נוח. הם כל כך מושלמים, וצודקים, ואולי טיפה נעדרי הומור עצמי. ואולי נהנים מיחס אוהד מדי של היוצר. וכשהתמונה ורודה מדי זה מריח פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו יח"ץ.

ומה יהיה עם קמרון קרואו של כמעט מפורסמים? תחזור תחזור. רק לא לסינמה סיטי.

מצאתי את הטקסט כאן. אני עוד זוכר שראיתי את המונולוג הזה בלייב, איפשהו בגיל 15 או 16, כשחשבתי שיהונתן גפן הכי מגניב בעולם. הוא דיבר על גיל 39, ואני לא הייתי מסוגל לדמיין את זה בא.

ובכן, זה פה. מבאס. אני אוהב ימי הולדת, אבל לא מחבב את הנכחי. 40 יהיה בסדר, אני חושב. 41 יהיה מצוין, זה יהיה קצת להתחיל מחדש, צעיר כזה יחסית לחמישימים. אבל הדקה לפני הזה לא נראה לי בכלל.

בשנים קודמות, בצעד פרקטי וחמדני, פרסמתי בבלוג שלי רשימת מתנות ליומולדת. ובכן, הנה אחת קצרה. הביוגרפיה של אובמה שכתב דיוויד רמניק המלך, או הספר שלו על ברית המועצות. כל ספר של מלקולם גלדוול. הרומן ההיסטורי החדש על קרומוול, לא זוכר את השם. ואם יש את אלבום ההופעה המחומש של ספרינגסטין בדיסקים איפשהו – תבורכו. ולספונסרים עשירים פוטנציאליים: אייפאד 2 או אייפוד טאץ' יתקבלו בברכה.

אופנוע גם.

אבל בעיקר ספרים כנראה, בילוי הולם לגיל המתקדם. לא מבין איך הגעתי אליו בכלל, לפני דקה הייתי דווקא די מרוצה מיומולדת 30. רק לעצום עיניים ולחכות לאפריל, ולהתעלם מהמחוגים הנעים. בשנה הבאה יהיה יותר טוב.

נהניתי מ"נקמה", אבל מרחוק. תחילת הסרט מטעה – ב-40 דקות הראשונות אתה חושב שיש כאן דמויות שבאמת אפשר לחבב, שמעוררות רגש. אלא שהתחושה מתפוגגת בהמשך.

נקמה הוא סרט של במאי, קודם כל. שמעתי לא מעט על ג'וני טו, וחפירות ביוטיוב העלו כמה סצנות מרשימות, כמו השתיים שתמצאו למטה. לנקמה הוא רצה את אלן דלון, שהחליט שלא בא לו אחרי שקרא את התסריט. ג'וני האלידיי, האלביס הצרפתי, לקח את התפקיד. הוא עושה אותו היטב – התפקיד דורש בעיקר נוכחות כריזמטית, ואת זה יש להאלידיי בכמויות – אבל אפשר להבין את דלון.

הסיפור פשוט: שף צרפתי מוזעק להונג קונג אחרי שבתו, שנשואה למקומי, נפצעת אנושות במהלך חיסול בעלה על ידי מתנקשים. גם שני ילדיה נרצחים. האב, שדי מהר ברור שלא כל חייו עברו עליו עם כותש שום ביד, מחליט לנקום ומגייס שלושה רוצחים שכירים מקומיים.

שזה אחלה, באמת. אבל מהרגע שבו קוסטלו, השף, מארגן את חוליית הנקם שלו, הסרט קצת מאבד כיוון. טו עסוק בסצינות. פחות מעניין אותו איך הן מתחברות. יש בסרט קטעי פעולה מעולים ומקוריים, וביניהם קטעים כמעט פיוטיים. אבל החיבור גס ורופף. רגע אחד חבורת המחסלים שלו מורכבת מצלפים שלא מסוגלים להחמיץ, ובסצינה הבאה הם לא פוגעים ממטר, כדי שהקרב לאור הירח יימשך עוד קצת. בתחילת הסרט הם שורדים קרי רוח, אבל כשזה מתאים לחזון הבמאי הם הופכים לאידיאליסטים עם נטיות אובדניות. ואם זה לא מספיק, מוזרק לעלילה אלמנט שכולו צועק "ממנטו", ובדיעבד היה קצת מיותר. ויש כאן גם ניסיון לאמירה כלשהי, רק שהיא לא ממש ברורה, או מגובשת עד הסוף.

בסופו של דבר נקמה הוא סרט מהנה, בעיקר ויזואלית. אבל כזה שעדיף לראות בבית ביום חופשי, ולאו דווקא מצדיק הליכה לקולנוע (לא שיש סיכוי שבארץ יעלו אותו על מסך גדול). הוא ארט האוס אקשן, סרט הפעולה שמנוי האוזן השלישית התל אביבי הפלצן (כן, אני) יעדיף לראות על פני עוד מוצר של סילבסטר סטאלון או ג'ייסון סת'טאם. ובצדק: הוא מקורי יותר, מפעים יותר. עכשיו רק צריך לסדר לטו תסריטאי טוב.

באמת רציתי ליהנות מההופעה של איזובל קמפבל ומרק לנגן. עוד לא ראיתי את לנגן מופיע, למרות שהוא מחתים כאן דרכון על בסיס רבעוני, ולמרות שאני מת על הקול שלו. קנינו כרטיסים, הגענו דקה לתוך השיר הראשון (במקום לחכות שעות שיתחילו כבר), מזג האוויר היה משובח, הבארבי היה מלא בקהל מתלהב (והבארבי בעיני הוא אחלה מקום להופעות), הסאונד היה מצוין, הנגנים המלווים גם. והקול של לנגן היה צרוד ומחוספס כראוי. וההופעה היתה פח.

קראתי את הביקורת בוואלה. צודק מגיב מספר 1 – לא ברור איך מישהו שהיה בהופעה יכול היה להתלהב ממנה. על הבמה עמדו שני זמרים שלא זזו, לא דיברו אל הקהל, לא הפגינו טיפת חום אנושי. אני לא מדבר על erev tov tel aviv! ושאר חנופות. אני מדבר על תקשורת. על כריזמה, חום, משהו. הנה למשל דוגמה לא רעה. אם הייתי נכנס לבר וההופעה הזו היתה ברקע, זה היה מגניב. אם היו מקומות ישיבה.. בקיצור, לוגוס. ההופעה הזו היתה צריכה להתרחש בלוגוס, למי שזוכר את המקום ההוא. והנה ביקורת מדויקת לגמרי בויינט.

את מרק לנגן שמעתי בפעם הראשונה בזכות סינגלס, הסרט של קמרון קרואו, שהיה חמוד למדי (עם המשפט המעולה i was nowhere near the neighbourhood) ועם פסקול – כמו תמיד אצל קרואו – מעולה, שכלל את מיטב התוצרת של סיאטל. גראנג', המהפכה המדומה החביבה עלי, חולצות פלאנל והכל.

היה שם שיר אחד של הסקרימינג טריז שהתלהבתי ממנו קשות, ומייד קניתי את הדיסק (בפיקדילי ז"ל, נדמה לי). שהיה מעולה. אחר כך לנגן עבר כל מיני גלגולים, אבל כנראה שהוא במיטבו כגרון להשכיר, או יותר נכון כשהוא משתף פעולה עם אנשים מוכשרים ומוציא לפועל את הכתיבה שלהם עם הקול שלו. המנומשת טענה שהקול שלו לא כזה מדהים, או בניסוח שלה: "אח שלי – טום ווייטס אתה לא". כנראה שיש משהו בתדר הספציפי שפשוט מדבר אלי. לא יודע. אבל כשהוא שר, זה פשוט עובד.

אז הנה לנגן במיטבו.

עם העצים:

ועם הקווינז אוף דה סטון אייג':

ובסול סייברס, באחד השירים הכי מוצלחים שלו:

הילדים זמזמו את "רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". התברר שהיתה גירסה של זה בכוכב נולד. מה שמאוד שימח אותי, ומייד מצאתי להם ביוטיוב את המקור. הם היו מזועזעים – מי זה האיש המאותגר אסתטית הזה שצורח על המסך. למה הוא לא יודע לשיר.

עכשיו נגה התמכרה לגלי, וזה אותו סיפור. מצד אחד היא שומעת שירים של קניה ווסט, איי.סי.די.סי ועוד דברים שהייתי חותם עליהם לגמרי. אבל שוב, כשהשמעתי לה את הגירסה המקורית של גולד דיגר היא עיקמה את האף. הבעיה עם כל הקאברים האלה היא שהם לא מחנכים באמת. זה לא לשמוע את המוזיקה כמו שהיא, אלא גירסה מכובסת, ממותקת, חלקלקה וקטיפתית. עיבודים שמתחנפים לאוזן, נזהרים לא להרעיש, לא לעצבן חלילה, לא לאתגר. זה כמו ללמוד לשתות באמצעות לגימת בירה בטעם תות עם 0.3% אלכוהול.

כשגדלתי שמעו אצלי בבית בעיקר מוזיקה נוסח עדות הגבעטרון. זה עצבן אותי, ואת המוזיקה שלי מצאתי ברדיו ואצל חברים. כשגדלתי גיליתי שאפשר גם אחרת: אמא של חבר בצבא השמיעה לו את הרד הוט צ'ילי פפרס, וחברה טובה קיבלה מאבא שלה השכלת שנות 60-70 עם קרידנס קלירווטר רבייבל. תכננתי לעשות אותו דבר לצאצאים שלי. וזה עובד חלקית. אבל כוכב נולד וגלי מחרבים לי את הכוונות הטובות.

צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.

לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.

קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.

נשברתי בערך בשורה שאמרה, אם אני זוכר נכון, "the wind blew through my rusty hair". מה זה שיער חלוד לעזאזל? הלכנו.

יש יתרון בללכת להופעות בלי לדעת יותר מדי. על עוזי פיינרמן ידעתי רק שכמה אנשים שאת דעתם אני מכבד אמרו שהוא מגניב. מזמן לא היינו בהופעה, זה היה קרוב לבית, אז למה לא. אחרי ייבוש של שעה בערך הוא עלה על הבמה, עם בסיסט ומתופף, והתחיל לנגן. הכל היה בסדר עד שהם פתחו את הפה. באמת בסדר: יופי של רוק-בלוז, אחלה גיטרה. ואז הוא התחיל לשיר מה שנשמע כמו רצף קלישאות באנגלית.

אני מניח שאם הייתי שומע את אותו דבר בדיוק בבר בארצות הברית הייתי מרוצה למדי. אין מה לעשות, יש מטען ציפיות שמגיע יחד עם מקום ההופעה, ארץ המוצא וכו' וכו'. באמצע תל אביב באוגוסט, זה נשמע כמו חיקוי. זה היה פשוט עצוב – מוזיקה כל כך מוצלחת ומנוגנת כל כך טוב, היתה ראויה לכותב מילים מקורי ומוצלח. בעברית. גם אם חמי דורנר לא חושב שיש כזה, אני מעדיף את הרוקרים המקומיים שלי בשפת הקודש.

היתה הופעה מתוקה, באמת.

ג'פרי לואיס עושה אנטי פולק. אני לא בטוח שאני סגור על מה זה בדיוק, למרות ההגדרה. בכל מקרה, הוא ואחיו מנגנים שירים לא ממש מתוחכמים או מורכבים מוזיקלית. חלקם די דומים זה לזה. הפואנטה היא המילים: לואיס בחור שנון, אין ספק.

הוא גם מצייר קומיקס. לא רע אפילו. בשניים מהשירים הוקרן במקביל ספק סרטון ספק מצגת של קומיקס בהתאם למילים. זה עבד לא רע בכלל.

בסופו של ערב, ג'פרי לואיס הוא בהחלט לא רע. לא מדהים, לא יוצא דופן, קצת גימיקי. הופעה שנחמד לראות, אבל לא מישהו שאני אחרוש את האלבומים שלו בבית או בהליכה עם הנגן.

מה שלא תואם בכלל את כמות התקשורת שהאיש קיבל. נגיד כאן. או כאן. וכאן. אה, וכמובן כאן.

ואחרי כל זה, היו בלבונטין אולי 100 איש. המנומשת טוענת שאולי אפילו 200, אני בספק. אבל בשורה התחתונה: זה היה משונה. חוסר הפרופורציה בין הכתיבה על האיש באתר גדול כמו וואלה, והגדרה מפוצצת כמו קהילת האינדי, לבין השניים וחצי איש שהגיעו למרתף הקטן של לבונטין – היה קצת מביך.

עברה חצי דקה עד שהבנתי מה נגה ותומר רואים. כלומר הם צפו בפיג'מות – או שיש לכם ילדים בגיל הנכון ואתם יודעים מה זה, או שעזבו. סיטקום ישראלי לילדים, בגדול.

בפרק הספציפי הזה, סופר על המבורגריה עם בעלים קמצן, עובד חנון ועובדת נאה עם חבר אלים. מסז'יסט. החנון מאוהב בה כמובן. חייו משתנים כשהוא מוצא נקניקיה מזן בלתי מוכר, שהופכת לאטרקציה ומביאה לו פרסום ועושר – עד שמתברר שהיא זוללת אדם.

מדובר כמובן בהומאז'/חיקוי של חנות קטנה ומטריפה, הסרט של פרנק אוז, שהיה רימייק לסרט של רוג'ר קורמן. בשבת שאחרי ישבתי עם נגה לראות את הסרט. יחסית למוצר צלולואיד קשיש מ-1986 – ובעצם גם לא יחסית – הסרט השתמר מצוין. הוא מצחיק, המוזיקה מעולה, אחלה סרט. גם נגה אהבה. מאוד.

אחרי הצפייה הלכתי ל-imdb. זכרתי – וקראתי שוב – שהסוף של הסרט אינו המקורי. אוז סיים את הסרט שלו בחיסול כללי של הדמויות, והשתלטות עולמית של הצמחים הטורפים על העולם. אלא שהקהל בהקרנות המבחן לא אהב, והסוף צולם מחדש. פופוליזם בצד – הקהל צדק. הסוף המשופצר עדיף. אבל אנחנו בעידן יוטיוב: קבלו, בשלושה חלקים ובשחור לבן אלגנטי, את הסוף המקורי: