זה היה שבוע נהדר, זה היה שבוע קשה. דברים התנהלו כמו שצריך – בעבודה, באימונים, בחיים עצמם – ולהכל נלווה צליל צורם, כמעט בלתי נשמע. הפרעה קטנה בשדה הראייה, רעש רקע מעצבן מהרחוב, צעד קצת לא יציב, לא בקצב. 

ובלילה שבין חמישי לשישי התעוררתי שוב ושוב, חסר שקט ומנוחה. ושכבתי בחושך מנסה למצוא אשמים: לא שתיתי גלונים של אלכוהול, לא אכלתי יותר מדי, קפה אחרון אי שם בצהריים, נכנסתי למיטה בשעה סבירה, למה אני ער בארבע בבוקר.

בקפה שלמחרת לא הייתי טרוט העיניים היחיד. בלילה, כשהחושך וההגנות יורדות, אנחנו מתחילים להתמודד. ואולי בעצם להפך, מפסיקים לתחזק הגנות ונורמליות לכאורה, והכאוס שוטף פנימה. טסתי לאפריקה עם סיום המלחמה, נשמתי אוויר נקי מטילים, וחזרתי היישר לשגרה החדשה. יש לזה מחיר.

השגרה החדשה היא מעטה קרח דק. היא יציבה לכאורה: תמה המלחמה, לכאורה. הפסקת אש בצפון, לכאורה. הספריות פתוחות, אירועים מתרחשים, אפשר לתכנן קדימה. לכאורה. אלא שצליל של אופנוע בלילה עדיין מחדד את החושים ומכווץ את השרירים, והכותרות לא מפסיקות לקפץ מצד לצד: מתקרבים להסכם אבל מתרחקים ממנו, אף אחד לא רוצה להתחיל ללכת מכות שוב אבל הנה זה תיכף קורה, ומיצרי הורמוז, אלסטיים כמו מתעמלת אולימפית, תכף נסגרים/נפתחים. 

ובתוך כל זה אני יושב במשרד ומקבל זימון לפגישה שמתוכננת לסוף מאי ומתמלא זעם לא סביר על מי שזה לא יהיה שמתיימר לחשוב יותר מיומיים קדימה. מאיפה ההיבריס, עזות המצח, לדעת מה ירצו האלים וטראמפ שמניעים את כולנו על לוח דמקה ענק – כי שחמט זה בטח לא – ובהתאם להזמין אותי לפגישה בשלוש בעוד נצח, באמצע השלום עולמי/מלחמת נצח שתכף יגיעו או לא. 

למישהו נוח להחזיק אותי ככה, חרד, מתוח, ידיים על המקלדת ורגליים מוכנות לריצה למקלט. זה משרת אינטרסים, זה ממלא ארנקים, זה ממלא אותי כעס. אני מנסה לנשום, לזכור מי האויבים האמיתיים ומי המדומים, להרים את הראש ולהסתכל קדימה, למרות הכל, גם אל הפגישה ההיא בשלוש, אחרי, לפני או באמצע המלחמה.