בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה. 

רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר