גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק. 

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

מתחילים

טסנו לחופשה בלונדון. בביקורת הגבולות התפצלנו, נגה ותומר עם דרכון גרמני יוקרתי למסלול האוטומטי הקצר, סורקים במכונה ונכנסים לממלכה. אני עם הדרכון הישראלי המושמץ לתור הארוך, עם פקיד אנושי בסופו. תהיתי מה מחכה לי – יחס צונן עד משפיל, מבט מצמית, מהנהר עד הים! אולי אפילו איזה תשאול קטן בחדרון צדדי, סתם כדי להציק.  

הפקיד היה חביב להפליא. הוא שאל אם אני לבד, וכשהסברתי לו שהילדים שלי כבר גדולים ועומדים בתור נפרד הוא אמר בפסקנות שהם תמיד יהיו הילדים שלי. הוא שאל מה המצב בישראל, ומה האנשים חושבים על ביבי, ואם לדעתי הוא ישרוד בשלטון אחרי כל מה שקרה. החתים, החזיר את הדרכון ואיחל לי חופשה נהדרת. התאחדתי עם הילדים ליד איסוף המזוודות וסיפרתי להם על המפגש. ״אולי״, הציעה נגה בסרקזם, ״תכתוב על זה פוסט?״

מטיילים

מזג האוויר היה נעים והחלטנו לצעוד ברגל לטייט. בעודנו מנווטים התחלנו לשמוע את הרעש. חשבנו שמדובר במופע רחוב קולני במיוחד, אבל קשה לטעות בזמזום של המון עצבני. פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו בפאתיה של הפגנת ענק בלב לונדון. תיירים, כמונו, חצו את הכיכר מצד לצד בתוך המון סואן שהניף דגלי בריטניה. סרקנו את השטח בחיפוש אחר דגלי פלשתין. לא מצאנו. 

המשכנו לצעוד דרך הכיכר והמפגינים לכיוון המוזיאון, בדרך זיהינו גם דגל ישראל בודד. על מסך גדול נראה הנואם המרכזי, חובש מה שנראה כמו כומתה צבאית, מדבר בזעם, נראה כמו סצינה מ״החומה״, הסרט. עצרנו ליד דוכן קטן ושאלנו על מה בעצם ההפגנה. אישה חביבה למראה הורידה את משקפי השמש שלה כדי להתרכז בהסבר: ״אנחנו מדינה נוצרית, והחוקים שלנו נוצריים, אבל אנשים מבחוץ מנסים לשנות אותם״. נגה שאלה אילו אנשים ואיזה שינוי. ״מוסלמים, השריעה, את יודעת בתור אישה שלפי החוקים שלהם הדעה שלך שווה חצי מזו של גבר. אנחנו בסך הכל רוצים לשמור על דרך החיים שלנו, אבל התקשורת קוראת לנו פשיסטים ונאצים. זה נראה לכם הגיוני?״

הנהנו בנימוס, ״בטח נראה הגיוני, את כנראה קצת פשיסטית ונאצית, גברת״, אמרתי. לעצמי. היא שאלה מאיפה אנחנו. ״ישראל״. עיניה אורו והיא נפרדה מאיתנו בלבביות. חצינו את הכיכר, עברנו חבורת שוטרים, וראינו את הדוכן שבו קנו הבריטים חובבי המסורת את הדגלים שלהם. המוכר היה שחום, וחבש טורבן. בטח הינדי, אמרנו, לאו דווקא חובב מוסלמים. יש מספיק שנאה בין דתות לכולם. המשכנו לטייט. אחלה מוזיאון.

חוזרים הביתה

בבוקר יום הטיסה חזרה כתבו לנו מהארץ שאיזה מזל שהיום, כי בטח תכף מבטלים טיסות. חמישה ימים נמשכה החופשה שלנו, והכותרות שהצצנו בהן בין ארוחה לפארק גרמו לי להרגיש כאילו הכל מתפרק, ומהר. המרחק לא סיפק הקלה, להפך. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולראות שהפינה שלי של תל אביב עוד עומדת על תילה, ותחושת האנרכיה-תחילת-הסוף שמשדר לי מסך הטלפון מוגזמת ומטעה. 

נחתנו בלי מחיאות כפיים, הגעתי הביתה והכל נראה כרגיל. החנויות היו פתוחות, המשלוח של וולט הגיע בזמן. כיף, אפשר לחזור לשגרה ולהתחיל לחכות לנקמה האיראנית חלק 2. עד החופשה הבאה.

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

סדריק גרין היה עבורי עוד שם במסגרת המצעד המקאברי של "הותר לפרסום". ואז תומר סיפר שהכיר אותו מרחובות העיר, ולבסוף הגיע הטור הזה שכתב לזכרו חבר לאימוני האיגרוף התאילנדי, ששבר לי את הלב.  

גרין נולד בישראל, גדל בה, התגייס לצבא ונהרג בעזה, אבל עד המוות ריחף מעליו סימן שאלה. ישראלי? את הטור עליו כתב מתאזרח אחר, צרפתי שהתאהב בישראלית, ונאלץ לעבור מסלול מפרך כדי להפוך לאזרח המדינה. ועדיין, כמו שהוא כותב, הוא עקף את גרין בסיבוב. כי פיליפינים ושאר אזרחי עולם שלישי מגיעים לכאן כדי לעשות את העבודות שאני לא ארצה לבצע, לא כדי להפוך לאזרחים. לפני ימי האיגרוף הטור הזה היה נוגע בי פחות. היום אני יודע איזה חיבור רגשי נוצר בין שני אנשים שמנסים להכות אחד את השני באופן מתורבת. בכתיבה ניכרת לגמרי אהבת אמת, ויש שם גם שותפות גורל – שני אנשים שהצליחו לעבור את מחסום הקבלה למועדון הישראלי הסגור.

מיהו יהודי היא שאלה טעונה, שמאחוריה מתחבאת שאלה חשובה לא פחות, מיהו ישראלי. הן לא בהכרח חופפות. עמיתה לעבודה, שעלתה מאמריקה הלטינית, סיפרה לי איך יצאה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה "וואו, כולם פה יהודים". למי שגדל פה זה נשמע מוזר, כמו להסביר לדג מה זה מים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודי וישראלי היתה בדרך לטיול הגדול במזרח אחרי הצבא, כשנכנסתי לתא שירותים בשדה תעופה זר ועל הדלת היה חרוט צלב קרס גדול.

ישראל הוקמה כדי לספק מקלט ליהודים, כשהשואה מרחפת מעל. עכשיו נשאלת השאלה מי בדיוק מקבל כרטיס כניסה למקלט הזה. רק יהודים? ואם כן, איך מגדירים יהודים? וכאן מתחילים הזרמים השונים ביהדות לריב, והחרדים מנסים לבסס מונופול, והאמא קובעת וכל הג'אז הזה. לכאורה יש היגיון בלבדוק בציציות ובברית המילה. אמרנו מקלט ליהודים, לא? 

מצד שני, הנאצים שמחו להשמיד גם אנשים שהחזיקו במקביל בעורלה ובכמה יהודים באחד מהענפים המרוחקים של העץ המשפחתי. ויותר מזה – כשחרדים וסמוטריצ׳ים ודומיהם מתעקשים על טוהר הגזע זה מזכיר קצת יותר מדי את הצוררים של פעם. 

אם מישהו נרדף כי טוענים נגדו שהוא יהודון, ישראל צריכה לתת לו מקלט. זה נראה לי החלק הקל. אבל מה לגבי לא יהודים? מה לגבי סדריק גרינים כאלה שנולדים כאן וגדלים כאן וגם נהרגים כאן? אין לי תשובה פשוטה מצד אחד, ואני מבין את הפלפולים המשפטיים והאתיים סביב העניין, אבל בכיתי על סדריק גרין, וברור לי שהוא היה ישראלי יותר מלא מעט אנשים שמסתובבים פה עם תגית פריבילגית של יהודי מדרגה ראשונה, מתבסמים מעליונות מדומה ולא עושים שום דבר טוב לאף אחד. אולי לא צריך לחכות עד שאנשים כמוהו ימותו כדי לקבל אותם למקום הזה.

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

בית המשפט העליון בארה״ב דוהר בחדווה אל ימי הביניים וחברות ההייטק הגדולות לא היססו להגיב: כמה מהן, פייסבוק למשל, כבר הודיעו שיממנו לעובדות שיזדקקו לכך טיסה למדינה שמאפשרת הפלות. כי באמת, מי אם לא עובדות הייטק יזדקקו לסיוע בנושא שפוגע דווקא בנשים עניות ומוחלשות.

מה שמעניין הוא מה שלא נאמר. אף חברה גדולה לא הודיעה בינתיים שתפסיק לעשות עסקים עם ובמדינות שאוסרות באופן גורף הפלה. יש מדינות בארה״ב שבהן נערה צעירה שנאנסה לא רשאית לסיוע להפיל, אבל זה לא יפריע לבן אנד ג׳ריז למשל – החברה שלא מזמן החליטה לא למכור גלידה בשטחים הכבושים בישראל – להמשיך לפעול בהן. כי בסופו של דבר זה עניין של שורת רווח. וכבר אמר מייקל ג׳ורדן שגם רפובילקאים קונים סניקרס.

לא מזמן ובלי קשר דיברתי על נגה על מה היה אילו היינו נתיני הריייך השלישי. השאלה לא היתה האם היינו מצטרפים למחתרת נגד הנאצים, אלא מבחן מהותי הרבה יותר. נגיד, אמרה נגה, שהיינו גרמנים מן השורה, ויום אחד היתה מתדפקת על דלתנו משפחה יהודית ומבקשת מקלט. לא חברי עבר, לא שכנים, סתם זרים שנרדפים בגלל מוצאם. האם היינו מוכנים לסכן את חיינו, את חיי בני המשפחה, עבור זרים? התשובה, לצערנו, היא שכנראה שלא. המחיר גבוה מדי.

קשה לתקוף את חברות הענק ששותקות עכשיו. למה שייצאו נגד ההידרדרות המוסרית בארה״ב בזמן שהעולם מלא מדינות גרועות יותר. חברות מכל הסוגים מוכרות לסין, מנהלות קשרי מסחר עם הונגריה, פולין וברזיל. רוסיה היתה צריכה לפלוש למדינה שכנה כדי להרחיק ממנה חברות, סתם דיקטטורה רודפת להטב״קים זה לא מספיק.

ואנחנו? עם אפרטהייד-לייט בחצר האחורית, יוצאים נגד צביעות העולם והבי.די.אס ומוכרים נשק ותוכנות מעקב לדיקטטורות עם דם על הידיים עד לגובה המרפק, ומגמגמים מול הפלישה לאוקראינה כי היי, אינטרסים. 

בסופו של יום אופי ויושרה נמדדים בתווית המחיר. כמה מוכנים אדם, ארגון או מדינה לשלם במטבע קשיח של הפסד או פגיעה אמיתית בחיים עצמם. להודיע שהחברה לא תפעל במדינות שפוגעות בזכויות אדם באופן גורף, גם אם המניה תצלול. לצאת נגד השלטון גם במחיר ישיבה בכלא. לסכן את עצמך ואת אהוביך. יש מעט מאוד בני אדם שמשתייכים למועדון הקטן הזה. אני מקווה שלא אצטרך לבדוק אף פעם אם אני עומד בתנאי הקבלה.