אני לא אוהב נוסטלגיה, אני מפחד ממנה. יש משהו בהתרפקות על העבר שמזכיר לי כריש שהפסיק לשחות. אם אעצור ואביט אחורה זו תחילת הסוף, צריך להתקדם או למות. מוזיקה, טכנולוגיה, תובנות על החיים עצמם, אסור להיתקע.

ערב לזכרו של יוסי אלפנט נשמע כמו מתכון למתקפת נוסטלגיה קטלנית. חגיגה של מוזיקה שהשיא שלה היה לפני 30 שנה פלוס מינוס. ההתחלה לא בישרה טובות: קהל מבוגר שיושב בנימוס ומקשיב לביצועים טובים יותר או פחות של רוק ישראלי מפעם. אני מניח שלא מעט אנשים באולם שמעו את השירים האלה בגירסה המקורית, במועדונים שבהם אף אחד לא ישב. בזה אחר זה עלו זמרים וזמרות, כל אחד ביצע שיר, לפעמים הוסיף איזה משפט מז׳אנר המנוח ואני, והזמין את הבא בתור. זה היה נחמד וקצת עצוב. 

ואז עלה מאור כהן, התחיל לשיר ועצר מייד: ״מה זה פה, סינמטק?״ והורה לאנשים לקום ולהתחיל לזוז, והשתולל וצרח על הבמה, ומשהו באוויר השתנה. פחות ערב זיכרון עם טקס בישבן, יותר הופעה שמזיזים בה את התחת. כהן שאב את הקהל מהעבר, ניער ממנו את קורי העכביש וגרם להם להפסיק לבהות במראה בבבואה שהזדקנה, להתעלם מזוטות כמו זמן או גב כואב, ולקפוץ לצלילי המוזיקה שעיצבה אותם.

וכל מי שעלה אחריו גלש על הגל הזה, מתמודד בגבורה עם תועפות הכריזמה שכהן השאיר אחריו על הבמה. והיה ברור שמי שאצר את הערב ובחר מי יעלה מתי ידע מה הוא עושה, מגביר את הלהבות לאט לאט, עד לעלייתו של המלך הבלתי מעורער, ברי סחרוף, עם ״סדר יום״ האלמותי. 

ובשלב הזה כל האולם כבר עמד, כי גם אם הכיסאות מסומנים זה בכל זאת הופעת רוק, ואני צעקתי ורקדתי ומחאתי כפיים. מבין שיש דרך אחרת להתמודד עם העבר, שלא חייבים להסתכל בתוגה אחורה. והאנשים שסביבי חגגו את בסיסי האם התרבותיים שלהם, שהפכו אותם למה שהם היום, והישירו מבט קדימה, והרימו יד עם אצבע משולשת מול העולם שבחוץ, והזמן והגיל ובכלל. רוקנרול.