לפחות לא קמתי בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את האיש הזקן נע בחוסר ביטחון, מתנודד  וחוטף. ישבתי עם הקפה של הבוקר, צופה בקרב וכועס על עצמי. אף פעם לא נעים ליפול קרבן להונאה, אבל הפיתוי היה חזק מדי. רציתי להאמין. 

הקרב בין מייק טייסון, 58, לג׳ייק פול, יוטיובר בן 27, היה ההפך מספורט. הבסיס לכל תחרות הוא שוויון, שני צדדים שלפחות על הנייר מזנקים מנקודות פתיחה זהות. טייסון-פול חתר תחת הרעיון הזה, ומכר לי אשליה, בת למשפחת האשליות שהוליווד, משרד הפרסום של העולם המערבי, מוכרת לי מאז ומתמיד – הסיפור של כנגד כל הסיכויים, דוד וגוליית. כי אם זה יכול לקרות על המסך, אולי זה יכול לקרות גם לי?  

קצת מוזר לקרוא לטייסון ״זקן״, האיש מבוגר ממני בשש שנים. אבל במונחי ספורט ואיגרוף זה כבר כמעט סיעודי. הוא לא אמור להיכנס לזירה עם בחור שצעיר ממנו ב-30 שנה. הוא לא אמור להיכנס לזירה נקודה. כשהתחלתי להתאמן באיגרוף הבנתי כמה חשובים גיל, גובה ומשקל וכמה הם משפיעים על הפוטנציאל שלך לחטוף או להחטיף מכות. ילדים בני 17 זזים במהירות כפולה ממני ומבני גילי, הטבע לא משחק משחקים. 

 ועדיין, במשך חודשים אני לא מצליח שלא לעקוב אחרי יחסי הציבור לקרב. מודע לזה שאני משתף פעולה עם עוקץ נטפליקסי לא מתוחכם, ולא מצליח לשחרר. כי מה יקרה אם? אולי בסיבוב הראשון הוא יפתיע, ומתוך קליפת ההווה יצוץ איש הברזל של פעם, וימצא את הסנטר של לוחם הפלסטיק של העידן החדש שמולו, ויאשר לכולנו שהזמן בעצם לא זז כל כך מהר, לא כזה כל יכול, ואולי כולנו נחיה לנצח. 

ובאמת בסיבוב הראשון היו רגעים שבהם זה נראה אפשרי. משהו בתנועה הזכיר את העבר המפואר, ואם הימנית הזו רק תנחת אז אולי. אבל הזמן לא עוצר, אפילו לא מאט, ומהר מאוד היה ברור לשם מה התכנסנו כאן. גבר צעיר מצד אחד, ואיש מבוגר שעתידו מאחוריו מצד שני. זו לא תחרות, סתם מופע קרקס, ואין החזר על הכרטיס, אמונה היא חתיכת סם ומכונת השיווק יודעת לעבוד. הגוף האנושי משתנה ומתכלה, ורק תאוות הבצע שורדת לעד.

מרגרט אטווד כתבה ב״המתנקש העיוור״ שאנשים בוכים בחתונות מאותה סיבה שהם בוכים כשיש לסיפור סוף טוב: הם רוצים נואשות להאמין במשהו שברור להם שהוא לא אמיתי. כולם רצו לראות את טייסון מנצח, על זה התבססו בנטפליקס כשהחליטו להשביע את תאוות הרייטינג שלהם עם אירוע אנטי-ספורט בשידור חי. זה עבד, וטייסון לפחות קיבל צ׳ק נאה. לא קל להזדקן. 

אחרי שסיימתי בקושי את ״אייל קטן״ בנטפליקס, התפניתי לנסות להבין למה הרגש המרכזי שהסדרה עוררה בי הוא כעס, רובו ככולו על הדמות הראשית. נזכרתי באחד המשפטים השנואים עלי מעדות הפדגוגיה: ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״. ובכן, כל מי שבילה קצת בגינות ילדים עם הצאצאים יודע שלפעמים, מה לעשות, יש גם סתם ילדים חארות.

בלי יותר מדי ספוילרים: גיבור הסדרה הוא קומיקאי כושל בלונדון, שמברמן כדי לחיות, ומוטרד קשות על ידי סטוקרית שממררת את חייו. זו נקודת הפתיחה, ומשם זה מידרדר אל מחוזות הטראומה, כולל פגיעה מינית ועוד. אסקפיזם נעים זה לא. הסדרה מוגשת מנקודת המבט של הגיבור, כולל קריינות, ומפרק לפרק הוא עולה על העצבים יותר ויותר.

מה שהוציא אותי מדעתי הוא ההבנה והרגישות שהגיבור מגלה כלפי עצמו, בשילוב אפס לקיחת אחריות על מה שקורה לו. שוב ושוב הוא עומד מול סיטואציה שברור לו שלא תיגמר טוב, ואז קופץ ראש פנימה. והוא מסביר ומצדיק ובשלב מסוים זה מתחיל להיות מגוחך. בסופו של דבר יש את העניין הזה של בחירה. אם אתה נכנס בקיר שוב ושוב, משלב מסוים קצת קשה להאשים רק את הקיר. 

ואולי הכעס שליווה אותי נובע מהתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה נטולת אחריות. לכל דבר יש סיבה ומניע, כולם דמויות עגולות, אי אפשר לכעוס באמת על אף אחד, רק להכיל ולהבין. זה נשמע מעולה, אבל אם לקפוץ כמה שלבים ולהגיע לנקודה הבלתי נמנעת על פי חוק גודווין – גם היטלר היה ילד שרע לו? ומחבלי הנוחבה של חמאס, ברוך גולדשטיין ועוד ועוד ועוד. לכולם יש מניעים והצדקות ונסיבות, אבל מה עם בחירה, עם האחריות על קבלת החלטה לעשות מעשה? 

קבלה והכלה הם דברים מופלאים, במינון יתר הם נגמרים במעשים איומים מחד, ובסטודנטים שמצליחים לחבר תמיכה בלהטב״ק עם חיבה לחמאס ולפלשתין חופשייה בין הים לנהר, איזשהו ים ונהר. מעל גיל מסוים האחריות, לא משנה מי עשה לי מה, היא גם עלי. יש נסיבות ויש גורמים, אבל בסופו של דבר, הבחירה היא בידיים שלי. לטוב ולרע.

חברה טובה סיפרה לי על חופשה משפחתית ביוון שכללה רעידת אדמה ופציעה של אחת מבנותיה מחלון שהתנפץ, ועדיין הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשנכנסה לחדר ותפסה את ההורים שלה באמצע סקס. 

הבנתי אותה לגמרי. מי רוצה לחשוב על ההורים שלו בהקשר של מין לעזאזל? איכס. רק במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שמדובר בכישלון חינוכי חוצה דורות ומהדהד. 

בחזרה ליוון, לשם הגיעו גיבורי הסדרה ״יום אחד״ בפרק שראיתי השבוע. מכיוון שנגה צפתה בסדרה אני כותב לה רשמים ותהיות מדי פעם. אנחנו מתכתבים על ספרים ששנינו קוראים, מוזיקה ועוד נושאים, ובדרך כלל זה מתקבל יפה ומוביל לשיחות מעניינות. הפעם התגובה היתה ״איכס אבאאאא״. ההודעה שגררה את התגובה הזו היתה ״פרק רביעי, הם ביוון, שישכבו כברררררר״.

השאלה היא מה הופך דווקא את הנושא הזה לטאבו. הילדים שלי ואני מדברים על מוות, על זוגיות, על כל נושא שבעולם כל עוד הוא כולל אנשים לבושים, לפחות חלקית. אני חושד שכמו ברוב המקרים אני אשם. יש המון תחומים שבהם חלה התקדמות בין הדורות. מה שהיה טאבו פעם נאמר היום בגלוי, ביקורת על ההורים היא לגיטימית, טיפול פסיכולוגי כבר מזמן במיינסטרים. הילדים שלי אמרו לי דברים שאני בקושי העזתי לחשוב לגבי ההורים שלי. 

עד שזה מגיע לסקס. מה שלא דובר והונכח כשהם היו קטנים, מה שקיבל רק את הטיפול הסטנדרטי של שתיקה וגישה אמורפית ושמרנית, לא יהפוך פתאום לנושא שיחה לגיטימי. בתחום המסוים הזה הפנמתי לחלוטין את הגישה של הדור הקודם ואת מה שמשדרת הסביבה, התקשורת, כולם – תחום אפור של אסור, מלוכלך, לא נושא לשיחה בין בני תרבות, למעט רמיזות נבוכות ובדיחות גסות. 

לא משנה כמה התקדמנו לכאורה, כמה פודקאסטים וטורים על מיניות יצוצו, יש משהו במין, בראשוניות ובחייתיות שלו, במרחק שלו ממילים וחשיבה רציונלית, שנשאר מחוץ למשחק. בעיקר אם הוא מערב הורים. אולי בין היתר כי חלק מסוד הקסם שלו הוא בדיוק זה, הלא מוגדר והאפל, המסתורי והיצרי. ועדיין חבל לי שתחום שלם מודר ולא ידובר כנראה, וגם חבל לי על גיבורי ״יום אחד״ היפים, שאוכלים את הראש אחד לשנייה. שישכבו כבר.

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

לא סבלתי את ווהאם אי אז בנעורי האבודים. הייתי בדיוק בתחילת הפאזה המוזיקלית הניאו-סנוביסטית שלי, נטשתי את רשת ג׳ לטובת גלי צה״ל בימי הטרום-ברדוגו, הרמתי את האף ולא הקשבתי לפופ אייטיז מטופש. ווהאם באם, קלאב טרופיקנה, מה זה החרא הזה. אני בדיוק מאזין לדיוויד בואי.

אל הסרט התיעודי על הצמד שיצא עכשיו בנטפליקס הגעתי מפויס יותר, ומסתבר שגם בור מוחלט. יש לא מעט שירי אייטיז שבזמן אמת עשו לי פריחה והיום נשמעים לי אחלה לגמרי. בנוסף, הייתי בטוח שווהאם היו סוג של מכונת פופ מהונדסת, צמד חתיכים שחבורת מפיקים תאבת בצע הלבישה, כתבה והפיקה. הסיפור האמיתי מעניין ומפתיע הרבה יותר, וגרם לי להעריך ולחבב את הגיבור הטראגי והאלמוני יחסית בצמד – אנדרו רידג׳לי. האיש שלא עשה כמעט כלום, ושבלעדיו ג׳ורג׳ מייקל לא היה קיים. 

התקציר: אנדרו רידג׳לי היה בן 11 כשלכיתה שלו הגיע ילד חדש, שקט ומופנם, בן מהגרים יווני בשם יורגוס פניוטו. רידג׳לי התנדב לעזור לילד החדש להשתלב, והם הפכו לחברים הכי טובים. שניהם אהבו מוזיקה, החליטו להקים להקה, כולל שם במה חדש ובריטי למהדרין, לפניוטו. בהתחלה הם יצרו יחד, כשרידג׳לי הוא הדומיננטי יותר, גם ביצירה עצמה וגם בכל מה שקשור לסטיילינג והופעה על הבמה. אבל מהר מאוד התברר שמייקל מוכשר יותר בהכל – שירה, כתיבה, הפקה, נענוע אגן. מה שהתחיל כצמד שבו רידג׳לי מוביל, נגמר בג׳ורג׳ מייקל שר על הבמה בלייב אייד כתף אל כתף עם בואי ואלטון ג׳ון, בזמן שרידג׳לי עושה קולות רקע עם שאר זמרי הליווי מאחור. 

מייקל המשיך לקריירת סולו מטאורית, ורידג׳לי נעלם אל תהום הנשייה. לכאורה די ברור מי ניצח ומי הפסיד, מי מימש את השאיפות והפוטנציאל, ומי נותר מאחור. הכותרות בסוף הסרט מספרות על מכירות האלבומים של מייקל (142 מיליון עותקים), כשרידג׳לי נשמע מתראיין ברקע ומפרגן לכישרון וליכולת של חבר הילדות. אין אף משפט על המשך הקריירה שלו. יצאתי לחפש קצת בגוגל. 

אחרי ווהאם רידג׳לי ניסה להפוך לנהג מירוצים ועבר למונאקו כדי להתחרות בפורמולה 3. לא יצא מזה שום דבר למעט תאונת שרשרת מפוארת אחת. רידג׳לי המשיך ללוס אנג׳לס כדי לנסות קריירת משחק שלא המריאה. ב-1990 חזר לאנגליה והוציא אלבום סולו שנחשב לאחד הגרועים של אותה שנה. הוא היה בן 27, והחליט שזה הספיק לו. מאז הוא עושה פחות או יותר כלום. קצת צדקה, ראיון פה ושם, וזהו. 

איך מתפרנסים מלא לעשות כלום? בקלות. רידג׳לי שווה היום כ-40 מיליון דולר. הוא חי יפה על התמלוגים של ווהאם, ובעיקר על ״לחישה פזיזה״. תמיד חשבתי שזה היה להיט הפריצה של מייקל אחרי פירוק הצמד, אבל מתברר שרידג׳לי היה שותף לכתיבה. אי שם לפני גיל 25 הוא ישב בבית ההורים וכתב שיר קיטשי עם חבר, ולא ידע שבזאת הוא מסדר לעצמו את החיים. 

ג׳ורג׳ מייקל ניהל קריירה מוצלחת וסוערת – התמודדות עם ביקורת וצורך עז להוכיח את עצמו כאמן רציני, היציאה מהארון והחיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים ועוד ועוד ועוד, עד למוות מוקדם ומפתיע בגיל 56. רידג׳לי, מנגד, בדק וניסה במשך ארבע שנים, ואז נשען לאחור וחי את החיים של אדם שאין ולא תהיה לו דאגה כלכלית אי פעם. אפשר לראות את המפגש שלו עם מייקל כזכייה בלוטו, אבל זה קצת מורכב יותר. רידג׳לי היה הקטליזטור, האיש שבלעדיו יש סיכוי שהכישרון של מייקל היה נשאר מוגבל לשירה נרגשת במקלחת. הוא גילה, דחף, שיתף פעולה בתחילת הדרך, וקיבל בתמורה חיים נטולי רעש ודאגות. 

האתוס המערבי שכולנו אמורים לחיות לפיו אמור לגרום לכולנו לרצות להיות ג׳ורג׳ מייקל – להגשים את הפוטנציאל, להגיע הכי רחוק שאפשר. אני הייתי מעדיף לגמרי את אופציית רידג׳לי הנינוחה, מינוס אפיזודת המירוצים. למה שהשאיפה האולטימטיבית לא תהיה נוחות, איזון וביטחון כלכלי? 40 שנה אחרי הוא מבחינתי המנצח הגדול של הסיפור הזה. 

והמוזיקה של ווהאם? עדיין פח.

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.