קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.

זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.

השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו  להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.

אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.

עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה. 

אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.