מתברר שאחד השירים האהובים עלי בוטל ואני אפילו לא ידעתי. מיק ג׳אגר הודיע שהרולינג סטונס יפסיקו לבצע את ״בראון שוגר״ בהופעות, מבקר המוזיקה של ״הארץ״, בן שלו, שמח על ההחלטה באחד מסדרת טורים בעיתון על תרבות הביטול והוסיף ש״בראון שוגר״ הוא שיר עם מימד רקוב. כמה טוב שג׳אגר הבין לבד, ככה זה כשקולטים את רוח הזמן – הולכים על צנזורה עצמית, בלי לחכות להמון שיגיע לרשת החברתית הקרובה עם זפת ונוצות. 

אני מת על "בראון שוגר". ג'אגר כתב אותו ב-69', עם מילים שחורזות סוחרי עבדים ושפחות יפות והצלפות ורמזים למין בכפייה ומה לא. יש שתי זמרות שטוענות שהן ההשראה לשיר, אחת מהן אקסית של ג'אגר שגם ילדה לו בת, ולפי תאוריות אחרות מדובר בכלל במטאפורה להתמכרות להרואין, שהופך לחום כשמחממים אותו על הכף ולכן "סוכר חום". בראיון מ-1995 התייחס ג'אגר לשיר כערבוב של "נושאים מטונפים", מין וסמים שמתערבלים דרך המילים האמביוולנטיות, ואמר שבטח לא היה מסוגל לכתוב אותו היום. כשהמראיין הקשה ושאל למה, ג'אגר ענה שמן הסתם היה אומר לעצמו שאי אפשר לכתוב חשוף כל כך, ומצנזר את עצמו.  

ג'אגר בגירסת הצנזור היה לגמרי משתלב במרחב העכשווי, שבו אמביוולנטיות, ניואנסים וקצת סליז כבר לא ממש לגיטימיים. אני תוהה אילו עוד שירים של הסטונס לא היו עוברים ועדת אתיקה? ב-Under My Thumb ג׳אגר שר על בחורה שפעם סובבה אותו סביב האצבע הקטנה, אבל היום עושה בדיוק מה שהוא אומר לה, ויש כמובן את ״סימפתיה לשטן״, ואת השיר בעל השם המופלא (Little T and A – (Tits and Ass. הסטונס אף פעם לא היו נחמדים, או חינוכיים. יפה ששלו ושאר העולם הנאור רוצים לבטל רק שיר אחד שלהם. בינתיים. 

אני אוהב את בראון שוגר כי הוא מלוכלך ואפל, כי הוא עושה לי נעים באיד, במקומות שלא מנומס לדבר עליהם. אפשר לשמוע שירים מיזוגניים בלי לשנוא נשים, אפשר לקרוא את ״לוליטה״ בלי להיות פדופיל. אם יתחילו לצנזר יצירות בגלל מוסר השכל נישאר עם אמנות משעממת ודלה ונקייה. עם חיים נטולי לכלוך, בלי נשמה, אידיליית פרברים בסרט של דיסני. אני לא רוצה לחיות ככה. נקי מדי זו הסטייה האמיתית, לא בריא, לא כיף. אם לא ניתן ליצרים מקום, הם ימצאו נתיב אחר, בריא פחות, להתפוצץ דרכו.

צנזורה היא סיפור שאף פעם לא נגמר טוב. לא צריך להרחיק לעבר: הונגריה חוקקה השנה חוק שאוסר על "הצגת וקידום הומוסקסואליות" לבני פחות מ-18, ורשת הטלוויזיה הגדולה במדינה כבר הודיעה שזה ימנע ממנה מלהציג יצירות חתרניות כמו ״משפחה מודרנית״ ו״הארי פוטר״. עד כמה זה שונה מהמקום שתרבות הביטול מובילה אליו? אף פעם אי אפשר לדעת מי יאחז בסופו של יום במספריים, אחרי שאלה נשלפו מהנדן.

לחופש הביטוי יש כבר גבולות קבועים בחוק, אין צורך להוסיף עליהם. אנשים צריכים ללמוד לבלוע, להתמודד, או פשוט לא לצפות-להאזין-לקרוא. גם זה חלק מהדבר היפה הזה שנקרא חירות. החופש לבחור לא לצרוך תרבות, ובעיקר החופש להניח לאחרים ליהנות בלי להידחף להם לצלחת המטאפורית, גם אם יש עליה סוכר חום.

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.