יום כיפור, דדו וההיסטוריה כנערת גומי

ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.

אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.

קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.

הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.

ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.