האבא שישב בצד בגינה נראה חריג על רקע הנוף האנושי. הוא לבש חולצת כפתורים דחוסה בתוך המכנסיים, לא עוד אבא בטי שירט וג׳ינס, אבל מה שהפך אותו לעוף מוזר במיוחד היתה בלורית האלביס שלו, זקורה ומשוחה בג׳ל. הוא דיבר עם אבא אחר, על מישהו ששניהם מכירים. ״הוא״, אמר אבא אלביס בזחיחות, ״טיפוס שנחבא בין הכלים״.

למה עיוות של ביטויים מצחיק אותי כל כך? מישהי סיפרה לי לא מזמן איך הלכה מאחורי בחור שדיבר בטלפון והסביר לצד השני שזו ״עלייה וקוץ בה״. ואז התלבט בקול רם אם זה הביטוי הנכון. זה לא. אבל יש משהו הגיוני בביטוי שכולל עלייה תלולה לפסגת הר עם קוץ זדוני בדרך. זו התמונה שנוצרת בראש כששומעים ביטוי שעבר התעללות קלה שמצחיקה אותי. אדם שמתחבא מאחורי מסננת פסטה, מטפס הרים שמתחיל לקפוץ על רגל אחת ולקלל. ביטויים מקולקלים מייצרים תמונות משעשעות.

שיאנית כל הזמנים הפרטית שלי היתה עמיתה לעבודה בימי העיתונות הלא כל כך עליזים. האישה היתה אשפית בלקיחת ביטויים בעברית והתעללות בהם. היא עוללה דברים שחוקרים בגואנטנמו לא עשו לאנשי אל קעידה. וקטעי הוידיאו הקצרים שהלהטוטנות המילולית שלה ייצרה לי בראש היו מצחיקים קשות. דוגמאות? בבקשה:

״אנחנו יורים לצלחת שאנחנו אוכלים ממנה״, היא רשפה בדיון עבודה, ויכולתי לראות אותה מרססת על אוטומט באם-16 לתוך צלחת עוגיות.

״הפרויקט הזה ירקום עור וגידים״, אמרה בביטחון, מסתכלת קדימה אל אלת הגורל האוחזת צמד מסרגות.

אבל השיא היה ״ברחל בתך הקטנה״. לקח לי זמן לעלות על הביטוי המסוים הזה ומקומו בעולם שבו היא חיה. הוא היה צץ בכל ויכוח, בנעימת תחנונים. בסופו של דבר הבנתי – מבחינתה כשהיא אומרת למישהו ״ברחל בתך הקטנה״, היא למעשה אומרת ״בחייאת, תעשה טובה, תתאמץ״. לקחתי אותה הצידה אחרי פגישה והסברתי לה את המשמעות של הביטוי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רחל המשיכה להישלף בלי קשר לכלום בכל פעם שהתחשק לה.

אולי זה הזמן לציין שהאישה הזו, גם אם היתה עמיתה לעבודה, השתכרה הרבה יותר ממני. היא היתה בצד של המכירות, הצד שעושה כסף. היא השתכרה יותר ממני גם לפני העבודה המסוימת הזו, ואני די בטוח שגם היום, כשאני בעולם הנוח והנעים של ההייטק, תלוש השכר שלה עדיין מרשים משלי. גם האבא עם תסרוקת אלביס שידר ניחוחות של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. איך זה קשור?

אני חושב שזה מאוד קשור. אני חושב שלפחות אחת הסיבות שעיוותי ביטויים משעשעים אותי היא שהם תורמים לאגו שלי, לאיזו תחושת עליונות מדומה. הם מתיישבים עם איזה מדד איכות לא ברור שקיים אצלי בראש. שיפוט של אנשים על פי יכולת ביטוי, לפי רהיטות, ידע כללי בקלאסיקות תרבות המערב וסרטים של שפילברג מהאייטיז. מדד שאנשים שעשו לילות כימים (ולא להפך) כדי להרוויח כסף ולהתקדם בחיים לאו דווקא מודעים אליו, או מעונינים בו.

אני חושד לפעמים שרהיטות היא עניין לא רלוונטי. אני מכיר אנשים שלא סגורים על שלוש או שלושה שקל אבל ברור לי שהם חכמים לפחות כמוני וכנראה יותר. יצא לי להכיר אנשים שלא מסוגלים לחבר שלושה משפטים בלי לטעות אבל הגיעו רחוק מאוד בקריירה שלהם, הגשמה עצמית וירושה לילדים והכול. לפרקים נראה לי שעברית תקינה ועשירה היא רק קריטריון לבחירת חברים, בנות זוג ושותפים לשתייה.

לא שיש לי כוונה לוותר על הסנוביזם הלשוני שלי. אני קצת מבוגר ומקובע מדי, ובעיקר נהנה ממנו הרבה יותר מדי. אני רק רוצה לשמור עליו קטן כמו רחל בתך. שלא ירקום לי עור וגידים, יפסיק להתחבא בין הכלים ויהפוך למפלצת שתירה לי בצלחת.

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

https://www.youtube.com/watch?v=PdLIerfXuZ4

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. 

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.

תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.

אלון חסן הוא מאפיונר, מנהיג ארגון עובדים מושחת שמבוסס על נפוטיזם, אבטלה סמויה ומה שלא תרצו. טבע היא חברה מודרנית, חכמה, אלגנטית וטובת מראה. ההפך מכל מה שחסן מייצג.

את חסן והארגון שלו צריך להפיל, כדי לייעל, לשפר, להוזיל, לקדם. את טבע צריך לאתרג, כדי שתמשיך להשקיע בארץ, ולייצר מקומות עבודה. עד כאן שלל הנחות היסוד שמבקשים מאיתנו לקבל כאקסיומות. ועל כך נאמר: בולשיט.

כבר כתבו אנשים חכמים ממני על כך שחסן והאיגוד שלו הם לא באמת הבעיה. אם תשברו את ארגוני העובדים, לא תשלמו פחות בסופר. מישהו אחר, איש ה-1%, פשוט ירוויח יותר. לכם – ולי – יש שתי בעיות עם חסן ודומיו:

1. הם לא נחמדים. הם כוחניים, לעתים מושחתים, ומעדיפים את האינטרס הצר שלהם על זה של כלל החברה.
2. אנחנו מקנאים. כי תנאים, שכר ובעיקר ביטחון תעסוקתי כמו של נהג בנמל לא יהיו לנו. גם לא, למשל, לעובדי טבע.

אז מה עם טבע באמת, אותו פלא ישראלי של מודרניות וקדמה. 800 עובדים יישלחו הביתה בישראל בלבד, אומרות הכותרות. לא כי החברה מפסידה – היא מרוויחה, המון – אלא כדי למנוע פגיעה ברווח הזה בעתיד. אף בכיר לא ייאלץ להסכים לקיצוץ בתלוש או בבונוס או בהוצאות הנסיעה. 800 איש ילכו הביתה.

המקרה של טבע מרגיז כל כך כי הוא בוטה. החברה מקבלת הטבות ענק מהמדינה על בסיס תירוץ ייצור מקומות העבודה. מתברר שהיא לוקחת את הכסף ואז משתינה מהמקפצה. מעצבן? אולי. אבל בשורה התחתונה אנחנו אשמים.

בגללכם, כן?

כי טבע היא רק תוצר של השיטה. השיטה שמעדיפה את ג'רמי לוין על אלון חסן. השיטה שבה הדבר הכי קל ופשוט הוא לפטר עובדים. אין שום חסם שמונע את זה, והרי יכול היה להיות. אפשר להתנות הקלות מס ושאר הטבות במשרות, לא? אפשר להציב שלל תנאים לפיטורי עובדים, לא רק בטבע, שיהפכו אותם לפתרון מסובך, מורכב ויקר לחברה.

אבל אלה לא כללי המשחק של מפלגות השלטון שבחרנו. אלה לא כללי המשחק של אנשים שמה שמעניין אותם הוא ערך המניה (וכתב על זה יפה תומר קמרלינג). הנורמה השלטת מדברת על כוחות השוק, לא על זכויות אדם. לא באמת.

שם המשחק הוא קפיטליזם. סוציאליזם היא מילה גסה. התראה של חודש ואתה בחוץ, אחרי שהבוס עשה וי על חובת השימוע. נתניהו לא ינאם על זה במושב הפתיחה, לפיד יספר שדיבר עם ג'רמי לוין, ביקש ממנו לעשות טובה, ושמספר המפוטרים לא ידוע עדיין. אף אחד לא שואל למה שיהיו מפוטרים בכלל. למה מותר לפטר בכזו קלות.

בנמל זה לא היה קורה. ואם לעובדי טבע היה מין אלון חסן משלהם, האופציה הזו של פיטורים המוניים לא היתה ריאלית. אבל גם עובדי טבע שותפים לשיטה. גם אתם, גם אני. כולנו קרבנות פוטנציאליים מרצון. כשאתה חותם על חוזה נאה מול חברה מצליחה, אתה בעצם חותם גם על תנאי ההעסקה שלך ביום שבו השמיים יתקדרו. אתה הופך לחלק מהשיטה. אל תתלונן כשהיא תבעט לך בתחת. אני לא מדבר על עובד גרוע שקיבל צ'אנס ועוד אחד ופוטר. אני מדבר על מסות שנשלחים הביתה על קידוש המניה.

אפשר לבוא בתלונות לחברות – יש כאלה שבוחרות להתנהג בהגינות לעובדים, וראויות לכל שבח. אבל מי שיכול לשנות את המצב היא הממשלה. זה עניין של סדר יום, של החלטה. כך שבעצם הכדור חוזר למגרש של העובדים, כלומר האזרחים, שבוחרים במפלגות שדופקות אותם. שמעדיפים את לפיד התקווה הלבנה החדשה, ומשאירים באופוזיציה אנשים עם רקורד חברתי מוכח.

אלון חסן הוא לא הבעיה. חסן הוא דוגמה רעה לתופעה חיובית – ועדי עובדים שמטרתם ביטחון תעסוקתי, וזכויות לעובד באשר הוא. עובדי טבע הם דוגמה טובה (?) לתופעה שלילית – שוק חופשי שבו העובד הוא הדבר הראשון שזורקים כדי להקל את משקל הכדור הפורח, ושבו העובד הוא שותף מרצון לשיטה, כי מי יודע, אולי מחר הוא יישב בכיסא המנכ"ל ויפטר אנשים בלי לגעת לעצמו בבונוס.

 במקום לכעוס על השכר של נהג בנמל, תתחילו לכעוס על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול המעסיק להפוך את היום יום שלכם לאין עתיד. מהפכה? לאו דווקא. אחריות חברתית ושינוי כללי המשחק מן היסוד? כן, בבקשה, תנו לי קצת מזה.

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

אין לינק – ידיעות אחרונות, בכל זאת – אז אצטט מהזיכרון. הקטע שהקפיץ לי פיוז סופית בברכת החג שפורסמה באחד ממוספי החג של ידיעות אחרונות היה הגדרת הנסיעה לגמר האן.בי.איי כרגע השיא של השנה שלו. מיד אחרי, בסוגריים הוא מוסיף: חוץ מהשחרור והחזרה הביתה.

למי ששכח: דקה לפני שהפך לפרשן הספורט של ידיעות והחבר הכי טוב של אריק הניג, התנהל ויכוח סוער על עסקת השחרור של שליט. 1,027 מחבלים שוחררו בעיסקה. חלק נכבד מהם עם דם על הידיים. חלק מהמשפחות השכולות היו נגד העיסקה, אחרות בעד. לכולן היא היתה מן הסתם כואבת וקשה.

אני לא מבין גדול במשפחות של חטופים, אבל מבין מצוין במשפחות שכולות. אני לא חושב שהתמונות של שליט מכדרר עם הניג עשו להן טוב. יכול להיות שמשפחת שליט הוציאה המון כסף, במהלך המאבק, וגם זה שיקול בהתנהלות של הבן. אבל הפיכת השבוי לשעבר למין סלב בהווה צורמת, לי לפחות. זה בסדר אם אתה פליט ריאליטי, זה בעייתי אם אתה שבוי ששוחרר במחיר כל כך כבד, שחלקו עוד ישולם בעתיד.

ותקנו אותי אם אני טועה – בין פרשנות ספורט לברכת ראש השנה, לא שמעתי התייחסות לנושא המסוים הזה.

וכן, הייתי מצפה ממשפחת שליט למודעות לעניין. למחשבות על מה עובר על המשפחות השכולות, לחשש ממה יקרה אם וכאשר משוחררי העיסקה יצליחו לבצע פיגוע. לקצת יותר כובד ראש, וקצת פחות פרשנויות כדורסל. תגידו שאי אפשר לשפוט אדם וכל זה – ואומר שאני לא קונה את זה.

במהלך המאבק על שחרור שליט הזדהיתי עם הוריו, אני חושב שכל הורה הזדהה ברמה כזו או אחרת. אבל מה שקורה עכשיו נראה לפעמים כמו ניצול ציני ומיותר. לא היה קורה כלום אם מלבד ראיון גדול למוסף כלשהו, גלעד שליט היה שומר על שקט תקשורתי. זה בטח היה מכבד יותר את מאות המשפחות שהאנשים שהרגו את ילדיהן מסתובבים עכשיו חופשיים.

תקראו את הראיון איתו בהארץ. מרתק.

תמיד מציק כשאי אפשר להצמיד את ההיגיון לדעה שגיבשת. ברור לי שאהוד ברק מעורר בי, כמו גם באנשים שסובבים אותי, תיעוב. דחייה מיוחדת. לא מהסוג שמעוררים אנשי ימין קיצוני מגוחכים, או פוליטיקאים אופורטוניסטיים ומושחתים. השם אהוד ברק מעורר רגשות שנמצאים בליגה משלהם.

מה שמוצלח בראיון שערך גידי וייץ הוא שסוף סוף קיבלתי תשובה. חשוב לומר – ברק צודק. באמת אין סיבה הגיונית לשנוא אותו יותר מאשר אחרים. מגדלי אקירוב? מה עם החווה של שרון, או הבית של אולמרט בכרמיה? וסיגרים וקוניאק – הוא מזכיר בראיון כמה וכמה פעמים את המשקה הזה, אני מקווה שהרמז שהושתל בין דפי העיתון עבר לאנשים הרלוונטיים שמתכוונים לבקר אותו – גם אחרים מעשנים ושותים. וטעויות מדיניות, ופיאסקואים אישיים. גם לאחרים היו. גדולים משלו.

הבעיות של ברק הן:

א. הציפיות. ווייץ מנסח את זה היטב. אולמרט הוא פרקליט נהנתן, שרון היה גנרל אקסטרווגנטי. ברק הוא קיבוצניק מהסיירת. ממנו לא מצפים להפוך לנובוריש חמדן. הוא גם לא המנהיג של הליכוד או קדימה – הוא בא מתנועת העבודה, שאמורה להיות סוציאליסטית, שהאבות המייסדים שלה היו אנשים עם עקרונות ונטייה לסגפנות.

ב. כישורים חברתיים אפסיים. אהוד ברק לא היה עובר את מבחן וויגט-קמפף בבלייד ראנר. היו יורים בו, מתוך ודאות שהוא רפליקנט. לאורך כל הראיון האיש לא מודה באף טעות, לעתים תוך סתירה עצמית. הוא מציג תמונה מושלמת של עצמו, תוך התעלמות מוחלטת משני דברים: העובדה שאנשים לא סובלים בני אדם שלא מסוגלים להודות בחולשה או טעות, אפילו כמס שפתיים – והמציאות. אי אפשר ליישב את הדעה של ברק על עצמו עם ההתנהלות שלו ותוצאותיה בפועל, ואי אפשר לקבל שכל העולם אחראי להכל, חוץ ממנו.

אבל מה שהכי מרתק הוא הניתוק המוחלט, כמעט קומי, של ברק מהמציאות. כשהוא מחווה דעה על מצבה של ישראל, ועל הפעולות המדיניות שצריך לנקוט, הוא נשמע כמו איש אקדמיה, או פרשן. כשווייץ מעמת אותו מול הסתירה בין מה שהוא טוען שצריך לבצע, לבין מה שקורה בפועל, הוא מסתפק באבחנה העמומה שהוא מנסה להשפיע על הדברים מבפנים. זה בלתי נתפס כמעט. ברק מעביר ביקורת מלומדת, לא משתלחת, על ראש הממשלה, הנשיא, והממשלה עצמה, כאילו היה יועץ חיצוני שקפץ לכאן ממדינה ידידותית.

יש משהו מעורר קנאה ביכולת של ברק לחיות ביקום מקביל. קצת כמו הקנאה שחשים לעתים מול מטורף. הוא אולי סגור במוסד, אבל בעולם הדמיוני שלו הכל נפלא. וברק – ברק הרי סגור בדירת פאר באקירוב. מה רע.