הילדים שלי ו"עמוד ענן", או ההישג האמיתי של ביבי

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

 

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

 

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

תגיות: , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: