יש משהו מאוס לחלוטין בהילולת הטוויטר/פייסבוק סביב הדמות של יאיר לפיד. לא שאני לא מבין אותה. ההתבטאות על גברת כהן מחדרה פופוליסטית וחלקלקה. אז מה. הוא גם שחצן, עשיר, אשכנזי, מעצבן. אף אחד לא אוהב אנשים עשירים יותר, בעיקר אם הם שרים בגנקי עם טייקונים וסיגר. יאיר לפיד הוא ליהוק קלאסי לסרט תיכון אמריקאי – הבריון היהיר והיפה שמפסיד את הבחורה לאנטי גיבור של הסרט, אבל רק בסוף.

אז מה.

יאיר לפיד הוא נציג מעמד הביניים כי ככה הוא החליט, וכי אין לו מתחרה של ממש בסביבה, עובדתית. זו האג'נדה שעליה הוא רץ. היא זו שהביאה לו מנדטים בכמות נאה, והוא הפך אותם במשא ומתן מוצלח לתיקים שתואמים את המסרים שלו לבוחר – בריאות ורווחה, למשל. מגיע לו קרדיט על זה.

העובדה שהוא צפוני עשיר שנולד עם כפית כסף בפה לא משנה. אדם לא חייב להיות ממעמד מסוים כדי לייצג אותו. איזה אדם מאותה קבוצה חמקמקה שנקראת "מעמד הביניים" יכול לקום ולגייס כסף ותמיכה כדי לעשות את מה שלפיד עשה? האיש עזב משרה נוחה ומתגמלת, סטטוס מאותרג באימפריית תקשורת, ונכנס לשדה הקוצים הפוליטי. מגיע לו קרדיט גם על זה. אז כן, האיש, כמו שהבת שלי אומרת, טחון. ספק אם הוא זוכר מה זה מינוס, טלפונים מהבנק (מהפקידה בסניף, לא מיחסי הציבור) ושאר תפנוקים כאלה. כי כן, הוא לא באמת חלק מהאוכלוסייה שהוא אמור לייצג.

שזו כמובן שערורייה. כי הרי חשוב שנציג מגזר, כל מגזר, יהיו בשר מבשרו, כאלה שמבינים את חיי היום היום של הבוחרים שלהם. למשל שרי ש"ס, שבאו מהציבור שהם מתיימרים לייצג והמשיכו לדפוק אותו בשיטתיות. או דוד לוי, מר קיפוח, שרכב מבית שאן על גלי עלבון ומחאה חברתית כל הדרך אל משרד החוץ. חברי מפלגת הגמלאים הצטיידו במכשירי שמיעה אבל לא עשו כלום בשביל הקשישים, ואביגדור ליברמן אולי מבין ערבית, אבל חלש כנראה ברוסית. איפה הפתרונות שהבטיח למגזר שלו, איפה זוג אחד שיכול היה לוותר על נסיעה לקפריסין בזכות החבר איווט ומלחמתו ברבנות המסואבת.

לפיד לא צריך להוכיח שהוא לא מלייאן. זה לא משנה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להקשיב לאנשים הנכונים ולשנות קצת את המציאות. על זה צריך לשפוט אותו. לא על הסטטוסים הדביקים שלו בפייסבוק. הם ממילא לא מופנים אל לה פמיליה של שנוני הטוויטר. הם מכוונים מעל לראש שלהם.

לא הצבעתי ליש עתיד, וסביר שגם לא אצביע לה בבחירות הבאות. אני לא אוהב את לפיד. אני לא אוהב את ההתעלמות שלו מהעניין המציק הזה שנקרא פלשתינאים, מהעוני, ממיעוטים ואזרחים סוג ב'. אבל אני מעריך את האומץ שלו, את הנחישות, את הכוונות הטובות. ומקווה שמשהו מוצלח ייצא מכל זה. "גברת כהן מחדרה" היא מופת להתנשאות, בדיוק כמו מסעודה משדרות. ריקי כהן האמיתית ענתה לו יפה. אבל מנגד תמצאו את רוית הכט, שכבר כתבה בכישרון טיפוסי שזה לא באמת מה שחשוב.  שמה שיקבע הוא השורה התחתונה – בסוף הקדנציה ובחשבון הבנק של כולנו.

יש משהו מייאש בסוטול-גייט, הפרשייה המזעזעת שחשפה את יאיר לפיד בקלונו.

אורי משגב כותב בבלוג שלו בהארץ, בחשיבות עצמית סטנדרטית, על העדויות המוכיחות כי לפיד, מתנגד ללגאליזציה של סמים קלים, שטען תמיד שמעולם לא עישן, לקח גם לקח לריאות. ואולי אפילו מכר כמה גרמים.

אני לא אוהב את לפיד, לפחות את התדמית המוכרת שלו מן התקשורת. לא הצבעתי לו. אבל הקטנוניות הזו פאתטית. כן, לפיד דיבר על פוליטיקה חדשה. אז מה. כל פוליטיקאי מדבר על כל מיני דברים חדשים – שחר של יום, כלכלה, פוליטיקה. הכל חדש.

כל פוליטיקאי שרוצה להגיע לעמדת כוח אמיתית מוכר תדמית. מגוחך לצפות ליותר דווקא מלפיד. רוצים מישהו שמדבר אמת? תצביעו למפלגה קטנה והגונה. זה מה שאני עשיתי, וזה עושה נעים במצפון. זה לא אומר שהפרגמטיות צריכה להתבטל כליל.

אז כן, לפיד אמר שלא עישן. מן הסתם – הפתעה! –  כדי להיבחר על ידי קהל שמרני. בדומה לקלינטון, שלא לקח לריאות, ולא קיים יחסי מין עם האישה ההיא. אז מה.

אני מסרב להתרגש מהדיבורים על פוליטיקה חדשה או נקייה. מה שיקבע בסופו של דבר הם המעשים של לפיד, החוקים שהוא יצליח להעביר, או לחסום. מילא אם הוא היה רץ על הטיקט של מלחמה בסמים. אז היה כל הרעש לגיטימי. אבל הוא לא.

לפיד כבר שיקר כשטען שהוא לא נכנס לפוליטיקה בזמן שעמל על הקמת מפלגה. אלא שמי שלא משקר לא מגיע לפוליטיקה כנראה, אלא אם קוראים לו דב חנין. אם מישהו רוצה להגיע למרכז, לעמדת השפעה, הוא צריך לעגל פינות פה ושם. זה לא נעים, אבל זה המשחק.

אני בעד לגליזציה של סמים, אבל אם אצטרך להכין רשימה של עשרת הדברים שהכי מטרידים אותי בארץ, מריחואנה לא תופיע ביניהם. לפיד נשאל אם עישן ג'וינט, ולפי ה"עדים" האנונימיים של משגב שיקר. אז מה? בשורה התחתונה, ולא משנה איזה תירוץ תדביקו לזה, מדובר ברכילות חסרת חשיבות, ולא מעבר.

א' הוא איש חביב ומוכשר בתחומו. א' לא מצביע בבחירות. באופן קבוע. אין לו למי, הוא לא מבין בזה, כולם נשמעים לו משכנעים. ומה זה בעצם משנה. מה שא' לא מבין, הוא שההחלטה הזו לא להחליט תחזור יום אחד ותבעט לו בתחת. או במילים אחרות: למה זה כל כך מייאש לשמוע אנשים שאין להם למי להצביע.

איך זה בעצם עובד

זה פשוט: קולות זה עניין יחסי. אחרי שכולם מצביעים, סופרים את הקולות ומחלקים ב-120 – מספר חברי הכנסת. אם 120 אנשים הצביעו, כל קול שווה כיסא אחד בכנסת. אם 1,200 הצביעו, צריך 10 קולות כדי לקבל את הג'וב במשכן. זה הכל. העניין הוא שלמפלגות קיצוניות, או כאלה שמייצגות מגזרים מסוימים – חרדים למשל – יש מספר קבוע פחות או יותר של מצביעים. יש להן את החיילים שלהן. כך שככל שמספר המצביעים הכללי קטן יותר, הן מקבלות יותר כוח, יותר חברי כנסת משלהן. כך שכשא' לא מצביע, הוא בעצם נותן עוד קול לאנשים שפועלים בניגוד לאינטרסים שלו.

מה יקרה אחר כך

א' ירצה מתישהו לקנות דירה. אולי מישהי תסכים לעשות איתו ילדים, שיגיעו למערכת החינוך. הוא יגלה שהדירה עולה המון, ושמערכת החינוך מכניסה גם יד לכיס, בלי להיות מוצלחת במיוחד. כי הכסף הלך למגזרים שיש להם כוח. תגידו חרדים עם קצבאות ודיור, תגידו ימין קיצוני והתנחלויות. אפשר לנסות ולומר שמאל קיצוני, אבל השקלים לא מגיעים לשם, איכשהו. שורה תחתונה: א' ועוד כל מיני אדישים אולי נמנעו מלבזבז את יום החופש בתור בקלפי, אבל אי ההצבעה שלהם משפיעה לא פחות.

התירוץ המעצבן הזה "אין למי להצביע"

כן, אין אף פוליטיקאי כוכב רוק נוסח ברק אובמה בבחירות האלה. אז מה. הרעיון הוא לא לבחור את המועמד הכי מגניב, אלא לבחור במפלגה שהכי מייצגת את העמדות שלך. ברירת המחדל. לא' איו ממש עמדות? שיגבש כמה. שישאל את עצמו מה דעתו על דת ומדינה, האם הוא בעד תחרות חופשית או מדינת רווחה במידה כזו או אחרת. לא מסובך. אפשר גם לקרוא קצת בעיתונים ובאתרי המפלגות, להשקיע חצי שעה-שעה בלהבין מי נגד מי. להתייעץ עם חברים שהוא סומך עליהם. ולהצביע.

מי מעדיף שלא תצביעו

יש מדינות – אוסטרליה, שוויץ, בלגיה, ואחרות – שבהן ההצבעה היא חובה. לא בארץ. אפשר לנחש בקלות מי מתנגד להטלת חובה כזו. בשורה התחתונה: לא מדובר במדע טילים. זו השקעה מינימלית בעלת חשיבות מקסימלית – לעתיד של א', ושל כולנו.

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

קודם כל תעיפו מבט בסרטון הבא. רק 25 שניות.

מה שבאמת מדהים כאן הוא לא האטימות. לומר על ברק שהוא אטום, זה כמו לומר על ברוך מרזל שהוא לא מיינסטרים. בסדר, אפשר להתקדם. מה שמבהיל באמת הוא שיקול הדעת. כלומר היעדרו.

ברק ניצב כאן מול מצלמות ערוץ 2, בזמן ששרשרת הפיגועים בדרום היתה בעיצומה. הוא יודע שמצלמים. הוא כבר שנים בפוליטיקה על אור הזרקורים שמציף אותה. הוא אמור היה לדעת איך להתנהג.

אפשר להגיד שהאיש לא צבוע. הוא לא מסתיר את הציניות שלו בחדרי חדרים – הוא מאוורר אותה, לא עושה חשבון. אבל זה קל מדי. נראה שיש כאן בעיה קשה בשיקול דעת, בתפיסת מציאות, בהבנה אנושית בסיסית. לפעמים צביעות ובושה מעידים על מודעות. אם אתה מתבייש במעשה או צורת התנהגות, סימן שאתה לפחות מודע לזה שאתה נוהג כחרא קטן.

וזה מה שמטריד אותי אצל ברק. היעדר בושה/מודעות מוחלט. לא בדיוק משהו שמרמז על קבלת החלטות מוצלחת אצל מי שאחראי על הצבא עם הכי הרבה פצצות במזרח התיכון.