אל תצביעו למפלגות מרכז נטולות עמוד שדרה.

אל תצביעו לקיצונים אופורטוניסטים שישפכו את הכסף שלכם על הצבא, או השטחים, אבל לא יזרימו אותו לאפיקי החינוך והרווחה.

ואל תגידו שאין למי להצביע. רק כ-65% מבעלי זכות הבחירה הצביעו בבחירות הקודמות. כשאתם לא מצביעים זה מחזק את המפלגות הקטנות, שדואגות למיעוט המהודק והמאוחד שלהן. לא פעם על חשבונכם.

תמצאו מישהו ראוי. מפלגה, אישיות, מישהו עם אג'נדה חברתית כלכלית. תבחרו בחלופה הפחות גרועה. אבל תצביעו.

המצב כאן לא נוצר מעצמו. הוא תוצאה של שנים של הנפת דגלי הביטחון והשלום ההיסטריים והתעלמות מנושאים חברתיים. ואי אפשר לנהל עכשיו מאבק על שינוי כל זה בלי פוליטיקה. זה פוליטי. שנים על גבי שנים הציבור הרגיל את הפוליטיקאים שלא משנה ההשקעה בחינוך, או בתחבורה ציבורית, או בפריפריה, משנה ההצהרה האחרונה לגבי הערבים, ירושלים העולם וזקיפות קומתנו.

רוצים שהפוליטיקאים ישתנו? זה תלוי בנו. אם אין ביקוש לסחורה החברתית, אף אחד לא ימכור אותה. אם יהיה, הפוליטיקאים יפנימו את זה ומהר.

זה לא מאבק של לוזרים, אם לצטט את ההתנשאות של אדם שוב. זה מאבק לגיטימי וצודק. אבל הוא לא יניב תוצאות אם לא יהיה לו גיבוי בקלפי, ובכנסת. אם לא תהיה מגמה של ניתוק מושגי הימין והשמאל מהקשר הבלעדי שלהם לכן/לא/שחור/לבן שטחים וערבים. אם לא תהיה הכרה שצריך לשנות את סדרי העדיפויות באופן קיצוני.

תצביעו על החינוך, על שירותי הבריאות, על הדיור. על מה שמשפיע על החיים שלכם באמת. סלע קיומנו ומסעות ההפחדה מהאיום הערבי התורן מבחוץ יכולים לחכות.

זו שאלה לגיטימית, לא? זו ההשוואה שעושה מאמר הדעות הזה בויינט. איך זה שאנשים נאורים מזדעזעים כשמחרימים הומואים וערבים, אבל מוכנים לקבל חרם על מתנחלים. 

המאמר הזה כל כך אידיוטי, או לחלופין דמגוגי, שזה מוציא מן הדעת. והבעיה היא שמה שנראה לפעמים כסוגיות בסיסיות באזרחות בחטיבת הביניים, הוא כנראה מורכב ונתון למחלוקת הרבה יותר.

דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב. לא רק. דמוקרטיה היא פלורליזם, היא החלטות שמקבל הרוב, תוך התחשבות במיעוטים – מיעוט פיזי, כלומר מספר קטן יחסית של אנשים, ומיעוט ייצוגי – נשים למשל, שייצוגן בעמדות הכוח קטן. היא זכותו של כל מיעוט להביע דעה, גם אם היא מעצבנת, לקיים מנהגים שונים וכו'. יש כמובן מגבלות. לא להסית לרצח (ראש ממשלה?) למשל. אלימות וגזענות אמורות להישאר מחוץ לקווי המגרש.

החרמת הומואים, או ערבים, או יהודים, או שחורי עור, היא גזענות. אסור להחרים אדם רק בגלל מוצא או מין, כי זה לא שייך למשחק הדמוקרטי. זה שייך למשטרים חשוכים וגזעניים. מותר להחרים קבוצה על בסיס אידיאולוגי. החרדים מחרימים עסקים שפתוחים בשבת כי זה נוגד את דרך החיים שלהם. זכותם. מעצבן, אבל זכותם. עד כאן אזרחות 101.

מה שמטריד בחוק החרם הוא לא כל כך החוק עצמו, כמו היותו חלק ממגמה עכורה של חוקים שנועדו לסתום פיות. זה לא לגיטימי. פובליציסטים ימניים קופצים וטוענים שהשמאל בעד קיום החוק רק כשזה נוח לו. זו שטות גמורה. יש לא מעט חוקים שיתקבלו בהפגנות והתנגדות לגיטימית של השמאל, אבל לא בערעור על עצם חוקיותם. אלא שכשזה מגיע לחוקים אנטי דמוקרטיים, הסיפור שונה.

הוויכוח על חוק החרם, חוק ועדות החקירה נגד השמאל וכו' לא צריך להיות ויכוח ימין-שמאל. אפשר למצוא גם מספיק גורמי ימין – רובי ריבלין בהארץ, בן דרור ימיני (!) במעריב – שמתנגדים לו. כי זו הדמוקרטיה, טמבל. אלקין ושות' לא מנסים לנצח במשחק. הם מנסים לפוצץ אותו לקחת את הכדור לעצמם.

האמת שציפיתי לידיעה כזו קצת קודם. בני בגין מודיע שיילחם נגד משמעת קואליציונית בהצבעה על חוק ועדות החקירה נגד השמאל, ומקנח בהתנגדות לחוק שנועד לאפשר לכנסת להטיל וטו על מינוי שופטים לעליון. המגמה הפשיסטית בכנסת לא מותירה לאנשים כמו בגין ג'וניור ברירה, אני מניח. היא מכריחה אותם לדבר.

כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, הציטוט הפופולרי של לנין, מתאים כאן. שלל חברי הכנסת הימניים-הזויים בליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי (וגם קדימה) לא מצליחים להתאפק. הם רוצים כותרות, ורעש, והם רוצים לנצל את הכוח כל זמן שהוא בידיים שלהם, ועכשיו עכשיו עכשיו. התוצאה היא סוג של קריאת השכמה. היא תכריח – אני מקווה – גם אנשים בעלי עמדות ימניות להגיב. כי העימות הופך מימין-שמאל לדמוקרטיה-פשיזם לייט. קיצוניות היתר, החמדנות והתיאבון לעוד ועוד חוקים אידיוטיים, יפגעו בסופו של דבר ביוזמים.

בני אדם לא אוהבים קיצוניות. בסופו של דבר הם נגררים למרכז. והאלקינים והלוינים מוציאים את עצמם מהמרכז הזה לבד, בלי סיוע מיוחד. הם מעודדים אנשים להחרים, להפגין, להתנגד – גם אנשים כמוני, שעד היום לא ממש טרחו לבדוק איפה מייצרים את מה שהם קונים, או ללכת לאיזושהי כיכר. במקום להרדים, הם מעירים. במקום להבין שהם בשלטון, הם ממשיכים להתנהג כמו הילד הנעלב והמוקצה הנצחי. התקווה היחידה של השפיות כאן היא שהקיצוניות והבולמוס שלהם יובילו, כפי שכבר קרה לליכוד, לנפילתם.

יש משהו דוחה במאבקי שכול.

אם החליטו על יום זיכרון לחללי צה"ל, אז נא לקיים יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. מכיוון שהמדינה הזו במצב לוחמה/פרנויה מתמיד, ומכיוון שהטרור הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אפשר להבין את הכללת נפגעי טרור ביום הזה. אבל מה קשורים הכבאים? גם ככה כל עסקי התוגה והזיכרון במדינה הזו מבלבלים, ויעיד תומר, ששאל אותי בשנה שעברה מתי יהיה בבית הספר יום השואה לחללי צה"ל.

הניסיון להאחדה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל ולהפריד בין מי שנהרג בגבורה כשהציל את חבריו לנשק, לבין מילואימניק שהתהפך עם הרכב בדרך חזרה הביתה, או חייל שסתם עלה על מוקש בטעות. דרור פויר כתב על זה יפה בגלובס. אבל הכבאים בכרמל, בלי קשר לכן או לא גבורה, התמודדו עם אסון טבע, ולא עם אויב בשר ודם. אין להם קשר למלחמות או פעולות האיבה שמצלקות את המדינה הזו.

אלא שהכבאים התמודדו לא רק עם האש, אלא גם עם מחדלי השלטון. כך שמן הסתם נוח לאלי ישי, שר הפנים שספג את רוב ההאשמות על הטרגדיה הזו, לנסות ולהרוויח קצת הון פוליטי על גבו של יום הזיכרון. ישי כמובן מכחיש. אין רייטינג לשכול הוא אומר, כשהוא כמובן יודע מצוין שלשכול יש רייטינג מעולה. שכול הוא קלף חזק, מאחד ומשתיק מתנגדים. זה יום נפלא לפוליטיקאים – יום של אחדות שאסור להעביר בו ביקורת (צפריר בשן כתב על היום הזה פוסט מעניין ).

ישי ישמח, אם הקריאות לוועדות חקירה והסקת מסקנות ייחלשו בעקבות המחווה הזו. כל השאר לא באמת משנה. וזה מרגיז, כי יש מספיק דרכים לכבד את זכרם של הכבאים. ולאלי ישי יש מספיק דרכים לטפל בעתיד הפוליטי שלו. צריכים להיות לו מספיק הגינות ויושר כדי לעזוב את היום המסוים הזה בשקט. גם ככה אנחנו מקפידים להגיע להר הרצל לפני הטקס הממלכתי. חיבוק הדוב הציני של המדינה לא עושה לאבל הפרטי שלנו טוב. אנחנו לא צריכים תוספת של אופורטוניזם פוליטי מזוקק.

תקראו את הראיון איתו בהארץ. מרתק.

תמיד מציק כשאי אפשר להצמיד את ההיגיון לדעה שגיבשת. ברור לי שאהוד ברק מעורר בי, כמו גם באנשים שסובבים אותי, תיעוב. דחייה מיוחדת. לא מהסוג שמעוררים אנשי ימין קיצוני מגוחכים, או פוליטיקאים אופורטוניסטיים ומושחתים. השם אהוד ברק מעורר רגשות שנמצאים בליגה משלהם.

מה שמוצלח בראיון שערך גידי וייץ הוא שסוף סוף קיבלתי תשובה. חשוב לומר – ברק צודק. באמת אין סיבה הגיונית לשנוא אותו יותר מאשר אחרים. מגדלי אקירוב? מה עם החווה של שרון, או הבית של אולמרט בכרמיה? וסיגרים וקוניאק – הוא מזכיר בראיון כמה וכמה פעמים את המשקה הזה, אני מקווה שהרמז שהושתל בין דפי העיתון עבר לאנשים הרלוונטיים שמתכוונים לבקר אותו – גם אחרים מעשנים ושותים. וטעויות מדיניות, ופיאסקואים אישיים. גם לאחרים היו. גדולים משלו.

הבעיות של ברק הן:

א. הציפיות. ווייץ מנסח את זה היטב. אולמרט הוא פרקליט נהנתן, שרון היה גנרל אקסטרווגנטי. ברק הוא קיבוצניק מהסיירת. ממנו לא מצפים להפוך לנובוריש חמדן. הוא גם לא המנהיג של הליכוד או קדימה – הוא בא מתנועת העבודה, שאמורה להיות סוציאליסטית, שהאבות המייסדים שלה היו אנשים עם עקרונות ונטייה לסגפנות.

ב. כישורים חברתיים אפסיים. אהוד ברק לא היה עובר את מבחן וויגט-קמפף בבלייד ראנר. היו יורים בו, מתוך ודאות שהוא רפליקנט. לאורך כל הראיון האיש לא מודה באף טעות, לעתים תוך סתירה עצמית. הוא מציג תמונה מושלמת של עצמו, תוך התעלמות מוחלטת משני דברים: העובדה שאנשים לא סובלים בני אדם שלא מסוגלים להודות בחולשה או טעות, אפילו כמס שפתיים – והמציאות. אי אפשר ליישב את הדעה של ברק על עצמו עם ההתנהלות שלו ותוצאותיה בפועל, ואי אפשר לקבל שכל העולם אחראי להכל, חוץ ממנו.

אבל מה שהכי מרתק הוא הניתוק המוחלט, כמעט קומי, של ברק מהמציאות. כשהוא מחווה דעה על מצבה של ישראל, ועל הפעולות המדיניות שצריך לנקוט, הוא נשמע כמו איש אקדמיה, או פרשן. כשווייץ מעמת אותו מול הסתירה בין מה שהוא טוען שצריך לבצע, לבין מה שקורה בפועל, הוא מסתפק באבחנה העמומה שהוא מנסה להשפיע על הדברים מבפנים. זה בלתי נתפס כמעט. ברק מעביר ביקורת מלומדת, לא משתלחת, על ראש הממשלה, הנשיא, והממשלה עצמה, כאילו היה יועץ חיצוני שקפץ לכאן ממדינה ידידותית.

יש משהו מעורר קנאה ביכולת של ברק לחיות ביקום מקביל. קצת כמו הקנאה שחשים לעתים מול מטורף. הוא אולי סגור במוסד, אבל בעולם הדמיוני שלו הכל נפלא. וברק – ברק הרי סגור בדירת פאר באקירוב. מה רע.

את הסיבות הבנתי בדיעבד. לפני כן ספגתי תוכחה נזעמת מחבר, על כמה זה נורא שלא אגיע. וראיתי את כל הסטטוסים בפייסבוק, ואת הכרזה המעוצבת והמוצלחת עם ליברמן וישי שמוצגת כאן למטה. אבל רק אחרי ההפגנה, קצת בסיוע הפוסט הזה, הבנתי למה תחושת הבטן שלי היתה נגד.

יש לי בעיה עם תחושת המשחק, על חוקיו הקבועים והברורים, ימין תוקף, שמאל מגיב. ויש לי בעיה עם ההשוואות ההיסטריות משני הצדדים, לאירועים היסטוריים לא רלוונטיים לחלוטין למה שקורה כאן. שואה? פשיזם? השמאל בתפקיד האנטישמיים של אירופה הקלאסית? נו.

אני אקצר: ליברמן הוא איש מתועב. פחות בגלל שהוא גזען או פשיסט, יותר כי הוא ציניקן ומקיאווליסט. האיש רוכב על גל של שנאה והפחדה בדרך לשני יעדים: הצלחה פוליטית, והתחמקות מכתבי האישום שמחכים לו. אני לא מאמין שהוא מעוניין להחליף את שיטת המשטר בארץ. אני לא חושב שהמטרה שלו היא לתפוס את השלטון ולהקים כאן סוג של רייך יהודי שייצא למסע כיבושים והשמדת עם. אני כן מאמין שההצהרות שלו נועדו בעיקר לעשיית הון פוליטי, ושהראיון שלו במוסף לשבת היה עוד נדבך בדה-לגיטימציה לפרקליטות. תובעים אותי? זו רדיפה פוליטית של השמאל.

ולא שאין מקום למחאה, ולא שההצהרות האלה לא מסוכנות. לליברמן ולישי יש מניות בליבוי השנאה לזרים בכלל ולערבים בפרט. אבל מה לעשות שהם זקוקים לשמאל כמו שהשמאל זקוק להם. המחאה של השמאל וההתקפות עליהם רק מסייעות להם מול הקהל הביתי. בין היתר בגלל ההשוואות המטורפות משהו לשואה, למשטרים אפלים, וכו' וכו'. יש השוואות קצת יותר מתאימות: מדברים על מקארתיזם? יש מצב שאנשים שמזוהים עם השמאל יתקשו למצוא עבודה במקומות מסוימים? אנחנו לא ממש שם. מדברים על דרום אפריקה? זה אולי הכי קרוב, אנחנו חיים במדינה עם אפליה, חלקה דה פקטו, מקצתה בחקיקה, של חלק מיושביה. גרמניה הנאצית? נו באמת. אנחנו לא גרמניה של 1939, שסוחבת על גבה את ההשפלה האיומה של מלחמת העולם הראשונה, משבר כלכלי מטורף ואנטישמיות מבוססת ועתיקה. ההשוואה קצת מופרכת.

אין כאן איום אמיתי על הדמוקרטיה. אין כאן מפלגה שמפעילה פלוגות בריונים, וזורעת טרור והרס ממשיים. ליברמן מדבר, והרבה. אבל זהו פחות או יותר. מעבר לזה הוא דואג להצעות חוק שייפסלו בסוף בבג"ץ, או ייקברו, ולוועדות חקירה שלמעשה אין להן שיניים. הפשיסטים המפורסמים בהיסטוריה גם עשו, לא רק נסעו לחופשה בבלארוס. אבל קל ונוח לדבר על פשיזם: זה מעצים את האיום מצד הימין, ומנגד גם מאפשר מנוחה מסוימת. הרי השמאל מרוסק, ואין מה לעשות, וכו' וכו'. לא משנה שמפלגות מרכז – אפילו ביבי – מצהירים היום מה שפעם רק השמאל הקיצוני טען.

ולא משנה שהשמאל לא מנסה בכלל לטפל בנושאים סוציו-אקונומיים, למשל, ולבנות את עצמו כחלופה אמיתית לימין. כמו מפלגת העבודה: קל יותר לשבת בשוחות המוכרות ולהתמסר לרחמים העצמיים. ובאופן כללי, מעצבן אותי שמנסים להפחיד אותי, מימין ומשמאל. ויש לי תחושה שמשני הצדדים יש אנשים שקצת נהנים מדי מכל העניין.

בשורה התחתונה ליברמן וישי הם עדיין חלק מהמשחק הדמוקרטי המקומי. רצוי מאוד להפגין נגדם ונגד המדיניות שלהם. יש בעיה אמיתית עם היחס הצבוע לעובדים הזרים, יש בעיה אמיתית עם אפליית האזרחים הערבים, יש בעיה אמיתית וקשה עם הפער בין העשירים לעניים – אבל כאמור, הנושא הראוי של ישראל כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אמיתית לא יוציא מפגינים לרחוב. הסיבה הראויה היחידה לצעוד בקינג ג'ורג' היא כנראה השנאה לליברמן, הפחד ממנו, והעצבים על ההצהרות שלו. עצבים מוצדקים, לגמרי, עיין ערך הטור המצוין של דרור פוייר. אבל זה משחק שלא בא לי להשתתף בו.

קחו את הכרזה היצירתית והמוצלחת שם למעלה, ודמיינו בה אנשי שמאל. משהו כמו רבין בכפיה או מדי נאצי. מזעזע לא? או השוואה של ממשלת שמאל לבולשביקים, לסטלין. טיפה מופרך. אין כאן הכנה לשואה גירסה 2.0. יש כאן מספיק סיבות אמיתיות להפגנה ומחאה ופעולה. ולא רק דיבורי הסרק של החשוד ליברמן.