״ואם היית יכול להפסיק לעבוד מחר? נניח שהיה לך מספיק כסף לחיות כמו שאתה חי עכשיו, היית הולך על זה?״ בת הזוג ואני יושבים בבית קפה בשבת בבוקר, הזמן הכי פחות עבודתי שיש. אני אוהב שיחות תיאורטיות על דברים שלא יקרו. התשובה האוטומטית שלי היא כן, ברור שכן. עוזב מחר, וחי את החלום העירוני שלי: נרשם לתואר לא פרקטי כלשהו (היי פילוסופיה, מה קורה היסטוריה), מתאמן באיגרוף, לומד ערבית, הולך להרצאות על אמנות, מסיבות, הופעות. פלוס ערב שקט בבית פה ושם. 

השיחה מתנהלת אחרי שבוע קשה אך מוצלח בעבודה. ביום חמישי התקיים סוף סוף אירוע שיזמתי וארגנתי, מה שמכניס אותי לפוזיציה הלא אהובה של צל״ש או טר״ש. אם זו הצלחה זה שלי, אם זה כישלון – ובכן, גם שלי. כל השבוע, בנוסף לפרויקטים הרגילים שעל הפרק, היה לי זמן לחשוב על מה עלול להשתבש, לחשוש מסצינת הקיץ של אביה, ועוד כהנה וכהנה.

אנשים הגיעו, הכל עבד, ומה שלא – תוקן וסודר בלי שאף אחד כמעט שם לב. את היום והשבוע סיימתי מותש,  רובץ כמו זומבי על הספה, לא מסוגל לשום מאמץ קוגניטיבי מעבר למשחק מטופש בטלפון. מה שמעלה את השאלה האם זה שווה את זה. האם כל העניין הזה של ״עבודה״ שווה את זה. 

בתקופה שבין העיתונות להייטק הייתי מובטל כמעט שנה. הופתעתי לגלות כמה זה קשה. כמה ההגדרה העצמית שלי תלויה בתעסוקה, כמה היעדר מקום עבודה מסודר פוגע באיך שאני מרגיש מול העולם. לפני כן כששאלו אותי מה אני עושה עניתי על אוטומט, כולל השם ״ידיעות אחרונות״ על כל מה שכרוך בו ומעיד עלי. היום אני אומר ״ווייז״ או ״גוגל״ והאפקט דומה. כאילו עצם הגיית השם המפורש מעבירה למאזין סט מסוים של הנחות והערכה שמתלווה למותג, שמוכר אותי כמישהו מוצלח,ממצב אותי במקום טוב בעולם. 

בתקופת הבין לבין, בלי עבודה, בלי שם לחסות בצילו, הרגשתי אבוד. כאילו הוסר ממני שריון שבכלל לא ידעתי שאני לובש. אני מניח שהתחושה הזו מושפעת מגיל, מצב כלכלי ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר חסר לי מרכיב בסיסי בשיח שלי עם העולם. הרגשתי לא שלם.

אני מניח שאני לא פתית שלג ייחודי. אנחנו חיים בעולם שבו מוסד העבודה כמעט מקודש, הכרחי, אקסיומה. חלק מסדר הדברים הטבעי, למרות שאין שום דבר טבעי בלבלות את רוב הזמן שלי במשרד, ולא עם הילדים, חברים, או סתם לעשות מה שמתחשק לי. בעוד מאה שנה אנשים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על מי שחי בזמן המהפיכה התעשייתית. הם לא יבינו איך הקדשנו כל כך הרבה זמן למשהו שתיאורטית נועד רק לאפשר את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

אני חושד שפנסיה מוקדמת, כמו פנטזיות בתחומים אחרים, היא רעיון יפה שלא כדאי להגשים. לא כי לעבוד קשה היא הדרך אל האושר, אלא כי מאוחר מדי בשבילי. אני כבר מחווט ומתוכנת. זה היה שבוע קשה אבל בשורה התחתונה מספק. כשסיפרתי לתומר על ההצלחה של האירוע התגובה שלו היתה ״אחלה, אוהבים אותך שם במטריקס״. כן נו, נחמד לי במטריקס. התואר בפילוסופיה יחכה.