זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.