הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. 

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.

התשובה לשאלה בכותרת – למה בחר קוונטין טרנטינו בפלופ של דיסני כאחד מעשרת סרטי 2013 שלו – נראתה ברורה אחרי 20 הדקות הראשונות של הסרט. הנה הרפרורים למערבונים קלאסיים שאני ספרתי בפרק הזמן הזה: "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס". וזו רק ההתחלה. בהמשך חיכו "הטוב, הרע והמכוער" ואלוהים יודע מה עוד. אני בטוח שהחמצתי לא מעט קלאסיקות.

אבל זה מעבר לציטוטים פנימיים ודאחקות הוליוודיות. מה שהופך את "הפרש הבודד" לכישלון מרתק היא העובדה שמדובר במעין מפלצת פרנקנשטיין, שחוברה לה יחדיו מחלקים של סרט קיץ הוליוודי, מערבון קלאסי, וסרט נקמהנוסח טרנטינו. כל זה, בגוף של סרט דיסני. אין מצב שהתרכובת הטראגית הזו יכולה באמת לעבוד.

מוצג א': האיש הרע. הנבל הראשי שמוצג בתחילת הסרט (וויליאם פיכטנר, שמישהו ייתן לו כבר תפקיד ראוי באמת) נוהג לאכול את לבבות אויביו/קרבנותיו. רצוי לחתוך, לשלוף ולתת ביס בעודם בחיים. קניבל בסרט של דיסני, מעניין.

מוצג ב': האיש הטוב. הוא מתחיל כפציפיסט שלא מוכן לגעת באקדח, ומאמין בחוק, כלומר בשיטה. הוא מסיים את הסרט עם אפס אמון במערכת, ונכונות מלאה לירות כדי להרוג. גם אם לצד השני כבר נגמרה התחמושת. נוקם חסר עקבות עם מנטליות של הארי המזוהם? לגמרי טרנטינו-סטייל. אבל כאמור, מדובר בסרט של דיסני – אל תצפו לספירת גופות גבוהה.

לפחות לא ברמת האיקסים על חגורת הפרש. אינדיאנים וחיילים דווקא מתים בסרט כמו זבובים, בסצינת טבח נטולת דם ומטרידה למדי דווקא בגלל זה – שוב, כי זה סרט של דיסני. בקיצור – מתחת למעטה ה"לכל המשפחה" מסתתר סרט נקמה אנרכיסטי-פשיסטי אלים להפליא. משהו שטרנטינו היה עושה איתו דברים משובחים.

הפרש הבודד הוא החמצה. הוא היה יכול להיות מערבון מעולה , והוא היה יכול להיות סרט קיץ מגניב לילדים. הוא מנסה להיות גם וגם, ולא ממש מצליח. ועם כל זה – הוא עדיין מוצלח מכמה תועבות קיץ שתומר ואני ראינו ביחד. כמו ג'ון קרטר, לא ברור למה דווקא הוא כשל. שווה לתת לו הזדמנות שנייה בבית.