את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

המילה החביבה עלי במלחמה הזו היא Resilience. אני כותב אותה באנגלית כי אני לא בטוח לגבי המקבילה העברית המדויקת. המילה הכי קרובה היא אולי עמידות. לא קשיחות, בטח לא חוסן. דברים קשוחים וחסונים נשברים, אפילו צ׳אק נוריס מת בסוף. 

המשמעות של Resilience לפי מילון קיימברידג׳ היא היכולת לחזור להיות שמח, מצליח וכו׳ אחרי חוויה רעה. משמעות נוספת היא היכולת של חומר לחזור לצורתו המקורית אחרי שמותחים או מועכים אותו. בשני המקרים זה מתאים יפה לחודש האחרון של ריצה למקלטים, תפקוד במינוס שעות שינה, ובאופן כללי חיים שמתנהלים בין ניסיונות יומיים להרוג אותי. 

חשבתי על כל זה תוך כדי קריאה של ציוצים ופוסטים ברשת, על כן חוסן לאומי או לא, שמאלנים בכיינים שלא אסירי תודה מספיק על טייסנו ומיירטנו הגיבורים וכל זה. בכל פעם שאני קורא על חוסן לאומי, בעיקר אם הדוברים הם נציגי השלטון, אני נתקף חשק להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. אתם אומרים חוסן לאומי, אני שומע נוכלים שמנסים לגרום לי להיות אסיר תודה על מה שמגיע לי מלכתחילה, ועל הדרך גם לסתום לי את הפה כדי לא לשמוע ביקורת. 

לבקר זה חשוב. נחזור להגדרה המילונית: אם אני רוצה לחזור להיות שמח ומצליח אחרי אירוע נורא – נגיד, מלחמה – כדאי שאבין מה גרם לאירוע הזה ואיך יכולתי להתנהל במהלכו טוב יותר. לקחים, מסקנות, שיפורים לעתיד. המערכת לא רוצה שאתלונן. היא רוצה חוסן בנוסח ״כל הכבוד לצה״ל״, כותרות על עוד תקיפה מוצלחת ממש בלב טהראן, אחדות מזויפת ואפס ביקורת בונה. כיפת ברזל רועמת ואזרחים צייתנים שלא שואלים שאלות. אינני מעוניין. 

וכך אני שומר על עמידות בזמן מלחמה: אני יורד למקלט וממשיך לעבוד גם כשאני עייף מליל אזעקות. אני הולך לאימוני איגרוף, לבתי קפה, לברים, מסרב לתת ללחץ ולחרדה להכתיב את שגרת היומיום. ואני ביקורתי. כי גם זה משהו שאני עושה בשיגרה – מנסה לבחון, לבדוק, ללמוד ולהשתפר. ואני כועס. על זה שלשכנה הקשישה שלי אין מקלט בבניין וסיכוי להגיע למרחב מוגן כלשהו. על זה שאף אחד מהאנשים שמתיימרים להנהיג אותי לא חושב להתייצב מול התקשורת ולענות על שאלות, לספק תחזית, לתאם ציפיות, לקחת אחריות. אני לא מתכוון לנופף בדגל ולהצדיע. מעדיף להיות עמיד.

גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.

הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.

בתקופת הגירושים קראתי את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. תקופת גירושים פירושה הזמן שחולף מהרגע שבו התקבלה ההחלטה, ועד לרגע שמפרידים כוחות באמת. לטריטוריה יש חשיבות מכרעת, וזו תקופה לא פשוטה.

הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שרוצחת את אחד מחבריה. כשהשוטרים מגיעים לחקור, כותב המספר שאם היה מדובר בסרט מתח הם היו נראים לחוצים ואשמים. בפועל הם נראו כמו סתם אנשים מהשורה. הזדהיתי. גירושים מעולם לא נראו לי אופציה מעשית, הייתי בטוח שהעולם יקרוס, שהשמים ייפלו. מצאתי את עצמי שורד את התקופה הזו, מתנהל אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

יש פער עצום בין האופן שבו אני חושב שאגיב לאירועים לבין התגובה בפועל. זה התחיל לאט, וצבר תאוצה: שלל החוויות בצבא, הפעם הראשונה שבה טסתי לבד לחו"ל, לעבור עבודה, להתפטר בלי שיש לי עבודה חדשה מוכנה וארוזה ומחכה לי. מערכות יחסים. בכל פעם המציאות מתמודדת עם תסריט שנכתב מראש. זוגתי הראשונה אמרה שאני רואה יותר מדי סרטים, אמירה שהעניקה את השם לבלוג הזה. היא צדקה. את התסריטים לאירועי חיי השונים כתבתי בראש בהשפעת מיטב תסריטאי הוליווד. המציאות כמעט תמיד מתגלה כאחרת.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מתחזה למציאות. לא פעם התברר לי שהוודאות שיש לי לגבי משהו לא מבוססת על כלום למעט דעות קדומות על עצמי, על העולם. הצבא טלטל את התפיסה הזו כהוגן. תלוי בין שמים וארץ בקורס צניחה, התבשלה לי בראש התובנה והתנסחה קצת אחר כך. אם מישהו היה מציע לי לקפוץ ממטוס, הייתי אומר שזה לא בשבילי. בצה"ל לא מאמינים בלהציע, ולכן מצאתי את עצמי קופץ מגובה 400 מטר. זה היה מפחיד, זה היה מדהים. אי לכך קניתי כמה חודשים לאחר מכן אופנוע. עוד משהו שלכאורה אינו אני.

לא שהשתחררתי מהמגבלות שלי ברגע אחד של הארה. הפחדים, ההתנגשות בין תסריט למציאות, עוד קיימים. אני רק מוכן לקראתם. כשעברתי מעיתונות להייטק היה לי ברור שאשלם על כך מחיר, כולל למצוא את עצמי עם מנהלים ומנהלות צעירים ממני בעשור. היו לי תסריטים ברורים על איך זה אמור להרגיש – עלבון, פחד, יגון ותוגה. לא לגמרי הופתעתי כשהרגשתי לגמרי בסדר.

הציטוט המלא ההוא של רוזוולט הולך ככה: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק, אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם". לא פעם גיליתי, לפעמים מאוחר מדי, שמה שעצר אותי לא היה חוסר יכולת או התאמה אלא תפיסה שגויה של המציאות ושל עצמי. לא תמיד. חוץ מהפחד יש מספיק דברים מוחשיים לפחד מהם. התקפי לב פתאומיים, תאונות, לא חסר. לפעמים המציאות קשה ממה שדמיינתי. אבל זה המיעוט. מרבית ההפתעות הן לטובה.

אני רואה את נגה מתמודדת עם פחדים דומים. נורא מתחשק לי לומר לה שזה כל מה שזה – חרדה מהלא נודע ותסריטים בראש. אבל אם מישהו היה מנסה לומר לי את זה פעם, מזמן, לא הייתי מקשיב. צריך לתת למציאות ולחששות להיפגש ולהתנגש. למציאות יש נטייה לנצח.