היה לי קר, ואז קר יותר, ואז רעדתי ממש, בלי שליטה. תחושה מוכרת מהעבר הרחוק, עברו כמעט שש שנים מאז שהייתי חולה בפעם האחרונה. אבל המדחום הראה על פחות מ-38 ובכל חורף יש את ימי הצינון-שיעול האלה, כמו שעון. 

וכבר חשבתי איך אכתוב על כמה נדוש ומאכזב זה לחלות בסתם מחלה בימי מגיפה, כמה קשה לקחת ברצינות כל מה שלא מסתופף בצל האיום הגדול, אבל אז הלכתי להבימה, ואחרי תור קצר ומטוש למוח קיבלתי את הודעת הטקסט הלקונית: 

מאומת

בידוד 

בהצלחה 

בימים שאחרי נאלצתי להודות: אני שותה תה במקום קפה, מאזין למוזיקה מימי נעורי האבודים ומתעייף מהר – ואני חולה.

אחרי שנתיים חשבתי שאני חסין כדורים, עמיד לנגיפים, צ׳אק נוריס של הפנדמיה, ובסוף אני כמו כולם. קצת מצונן, קצת משתעל, קצת מעוך. עם חוש טעם מתפקד וטוב שכך, כי צמד הגדולים שלח מייד מארז עוגיות מושחת. שכנות השאירו מיני מזון ליד הדלת, חבר קפץ להביא ספר, חברה הביאה עוד כמה בצירוף שוקולד, אחרת מרק ואספקת חלב. תשומת לב ופחמימות, איזה כיף. ממשרד הבריאות שלחו לינקים והוראות, משטרת ישראל ביקשה בנימוס שארשה לה לעקוב אחרי, ואז שוב, ואז שוב, כאילו אין כותרות על NSO בעולם.

הבטתי קדימה אל חמישה עד שבעה ימי בידוד, חמוש במזון, נטפליקס ומרפסת, ותחושת רוגע משונה התגנבה אלי כמו אז בימי הסגר העליזים – מד ה-FOMO צנח לאפס, אי אפשר לצאת, אין צורך לקבל החלטות, לבחור בחירות. החופש האמיתי הוא מעצמך.

אבל חברה טובה הזהירה אותי שזה לא כל כך פשוט. שהלבד המוחלט הזה פותח פתח למחשבות וספקות. לא הבנתי, אבל מהיכרות מעמיקה איתה לקחתי לתשומת לבי. אחרי יומיים כבר הייתי כבר חכם יותר. כמו שאמר המורה הנערץ עלי להיסטוריה, בחיים אין ואקום. חלק מהתפקידים וההגדרות שלי הושעו זמנית – הורה, מתאמן, מנהל חיי חברה פעילים – והותירו שטחים ריקים, לא מוארים, שהאפלה שלהם מזמינה מחשבות ורעיונות שנותרים רוב הזמן דחויים בשוליים. 

אני לא מדבר על תהיות נוסח לאן כל זה הולך ומה עם עתידי המקצועי (הומלס ברוטשילד!) ושאר לבטים קיומיים. כלומר צצו גם ספקות מהזן הרגיל, לגבי ההורות שלי ובחירות שעשיתי בעבר, אבל גם מחשבות פתאומיות על סבא שלי, וכמה מעט אני יודע על מה בדיוק עבר עליו בשואה, וגעגוע פתאומי וצורב אליו. מחשבות וזכרונות שהושארו בצידי הדרך כי רצים קדימה, קיבלו פתאום את אור הזרקורים ובאו לבקש קצת יחס. 

סוף השבוע הגיע ועימו גם תאריך התפוגה של הבידוד. ופתאום קצת הצטערתי שתכף אצטרך לזנק חזרה לתוך הכאוס היומיומי הרגיל. השכנה מלמעלה קנתה עבורי חלה והביאה גם הפוך קטן, משטרת ישראל עשתה עוד ניסיון חיזור נואש וכושל אחרון, עוד ערב של נטפליקס על הספה וזהו. המחשבות והזכרונות יחזרו למקומם הרגיל. חוץ מסבא שלי. יש דברים שיישארו באור ויקבלו את המקום שלהם.