לא מזמן ראיתי סרט אימה מוצלח למדי, אחרי כמה שנים של הימנעות מהז'אנר. The Conjuring מומלץ לא מעט בגלל המודעות העצמית שלו, וגם כי הוא מפחיד. נורא. ונזכרתי איך ולמה למדתי לחבב סרטים כאלה. אני מניח שזה קצת כמו רכבות הרים (שאני לא אוהב) – החופש שבפחד נשלט.

The Conjuring. מפחיד אבל פחות

התחלתי לחבב סרטים מפחידים איפשהו בסוף שנות העשרים שלי. לא אהבתי את הז'אנר לפני. אני זוכר את עצמי חוזר מחבר בשנות התיכון, אחרי שישבנו בחבורה לצפייה לילית בנוסע השמיני. הרחובות של רעננה היו חשוכים וריקים. זו רעננה, אין מה לעשות ברחובות. והיה, תאמינו או לא, ערפל, והכלבים – זו רעננה, בתים פרטיים וכלבים – ייללו. זו היתה דרך ארוכה מאוד עד הבית. לא הבנתי למה הייתי צריך את זה.

ואז, אחרי שכבר התחתנתי, ובעיקר אחרי שהפכתי לאבא, התחלתי לחבב סרטים שמקפיצים אותך על הספה. הייתי רואה אותם לבד, כשהזדמן. מכבה אורות, מתקרב למסך, ונותן ללב להאיץ פעימות. והם עדיין היו מפחידים, אבל אחרת. לא היתה בעיה להירדם אחר כך, נאמר.

כי באיזשהו שלב בחיים הפחדים שלך הופכים לגדולים ומעשיים. עם כל הכבוד לרוחות ודמונים וחייזרים, יש המון דברים מאיימים הרבה יותר ביום יום. שלל חרדות הורות מצמיתות, ואינספור אפשרויות לפגיעה וכאב בחיי היום יום גם בלי דרמה מיוחדת, בלי ששערי השאול ייפתחו, בלי קללה מסתורית שהוטלה על נדל"ן כלשהו. אתה מגלה שיש דברים אמיתיים לגמרי שלא יתנו לך לישון. אתה גם מגלה שלפעמים אתה יכול להיות גם המפלצת בסיפור, ושפחד וכאב עובדים לכל הכיוונים.

וסרטי אימה הופכים לאסקפיזם. למנה של פחד מרוכז עם חוקים ברורים, והיגיון, והתחלה וסוף. לפחד יש שם, והוא משהו חיצוני שמובס, לא משהו פנימי שצריך לחיות איתו. לסרט יש גם אורך מוכתב מראש, לא הנצח שעובר כשחבר טוב מגויס ל"מבצע" בעזה או כשצאצא מאחר לחזור ואי אפשר להשיג אותו בטלפון. ואין פלא שגם בארץ התחילו לעשות כאלה, ואפילו מוצלחים. ועכשיו אני מחכה להקרנה הבאה. קצת פחד מרוכז לוורידים עושה טוב.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.