הבט אחורה בזעם (או לפחות בזהירות)

חזרה אחורה לקלאסיקות ילדות מתגלה לעתים כעסק מסוכן למדי. שני מקרים מייצגים ומסקנה אחת

 

אני כמעט מסיים להקריא לנגה את הספר האחרון בסדרת נרניה, "הקרב האחרון". את הספר הראשון הקראתי לה לפני שנתיים. טרום יציאת הסרט המצ'וקמק (תגיד ברידג'ט מה שתגיד, לי זה נראה כמו הפקת הולמרק משודרגת). זה היה אחד משני הספרים הראשונים שהקראתי לה בהמשכים, כלומר פרק כל יום. בחרתי בשתי קלאסיקות ילדות שלי – "ההוביט", ו"האריה המכשפה וארון הבגדים". והפער בין שני הספרים, בין צמד החזרות האלו למשהו שבשבילי היתה חוויית קריאה מכוננת, היה אדיר.

 

 

ההוביט. למר בגינס יש את זה.

 

את "ההוביט" קראתי אי שם בכיתה ד' או ה'. כמו הרבה ספרים אחרים, הגעתי אליו בעקבות כתבה בעיתון – לא זוכר מה היה הטריגר, אבל הכתבה על הספר שמתאר הרפתקאות בארץ פנטזיה עם אלפים, דרקונים וגמדים, גרמה לרוץ לחפש אותו בספרייה העירונית הגדולה של כפר סבא. הוא היה נפלא. קראתי מאז את שני התרגומים – של טייסי חיל האוויר בשבי המצרי, והתרגום הסטנדרטי (העדיף, בעיני), ואת הגירסה באנגלית.

 

לנרניה הגעתי בעקבות תוכנית הטלוויזיה הבריטית, בערך באותו גיל בו קראתי את טולקין. המשכתי וקראתי את כל הספרים, מחפש שבועות אחר הספר האחרון בסדרה בספרייה. מבחינתי, נרניה וההוביט היו שווי ערך, שני עולמות פנטזיה נפלאים, שנגעו בנקודות הכי רגישות של הדמיון הגיקי שלי, ועיצבו אותו ואת טעמי הספרותי-קולנועי (הקלוקל?) לשנים הבאות.

 

אבל חוויית ההקראה לנגה ניפצה את השוויון הזה לרסיסים. "האריה, המכשפה וארון הבגדים", וסדרת נרניה כולה, התגלו בקריאה חוזרת כנוצריים להפליא, בנויים מאפיזודות ולא מעלילה סוחפת, לא תמיד הגיוניים, עם דמויות שטחיות ולעתים מעצבנות. הילת הזיכרון מן העבר התפוגגה.

 

ההוביט היה סיפור אחר לגמרי. הופתעתי לגלות כמה הספר מקסים, עד כמה דמותו של בילבו עמוקה, ועוברת תהליך אמיתי של שינוי, ועד כמה האווירה המכושפת שיצר טולקין שורדת את השנים ואת הציניות שלי. היה משובח. איפה הוא ואיפה חברו לאקדמיה, ק.ס לואיס, עם האריה דמוי ישו הטרחן שלו.

 

 

אסלן והחבר'ה. ישו עשה את זה קודם.

 

 

מסוכן מאוד לחזור אחורה לחוויות ילדות, לפחות בשבילי. הזיכרון מסרטים, ספרים ואנשים מתעתע, ומתגלה לא פעם כרחוק להפליא מן המציאות. אני מניח שזה נכון גם לגבי אהבות ישנות, וכל דבר שקיים רק בארכיון שבמוח. נחמד שלעתים, נדירות למדי כמו במקרה של מר בגינס, החזרה אחורה מתגלה כהפתעה נעימה. אבל לך תסמוך על זה.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

9 responses to “הבט אחורה בזעם (או לפחות בזהירות)”

  1. ל says :

    יש לי זמן

    עוד "יום של תום" בשבילי

  2. נעם says :

    בת 6..

  3. ל says :

    תגיד

    בת כמה נגה היתה כשהתחלת להקריא לך סיפורים כאלה ?

    אני בטוח שהיא חכמה ובוגרת באופן יוצא דופן – בדיוק כמו הבכורה שלי…

  4. עמרי says :

    …איש הקונדור.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says :

    איך אפשר לחזור לאהבות ישנות?

  6. בילי ב. says :

    אני קראתי את נרניה בשקיקה בסביבות הגילאים של ג' ד' (איזה גילאים אלה באמת?)
    זה היה בזמנו לפחות ספר הרפתקאות קסום, ועכשיו קניתי את הגרסה האנגלית ואני ממתינה שזמן פנוי יתדפק על הדלת כדי שאוכל לקרוא אותו. מקווה שלא אתכזב…

    בכל אופן את ההוביט ניסיתי, באמת שניסיתי לקרוא, אבל ממש לא הצלחתי עד גיל 20 בערך ואז נשביתי בקסמיו של הספר.

    ההוביט וכל סדרת שר הטבעות לטעמי הוא ספר מורכב בהרבה ואינו ספר ילדים כלל.

  7. ריקי says :

    גם לי זה קרה עם ספרים וגם עם ספרי ילדים, אני אנסה להיזכר, כי כרגע עוד לא עשיתי ריסטארט למוח. היי נזכרתי ב"זרעים של מסטוק" התקליט, קניתי לבן דיסק, וזה נשמע ממש מאכזב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: