להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

הביקור בניו יורק היה כמו סם. היי מטורף במין תחושת חצי מציאות, וירידה חדה, שלא לומר נפילה, אחר כך. הוא סוגר את 2014 שלי במטאפורה לא רעה. למרות שמטאפורות זה עניין גמיש מדי לפעמים, את זאת אני מחבב.

נחתתי בניו יורק בחמישי בצהריים והמראתי חזרה בראשון. זה לא הרבה זמן, אבל הוא נוצל היטב, בלשון המעטה. במין מגע מידאס תיירותי כזה הכל הלך מצוין. משדרוג בשער העלייה למטוס למחלקה ראשונה, דרך שני שוברים חינמיים לבר של המלון בגלל עיכוב של ארבע דקות בהכנת החדר. לא משנה מה עשיתי, לאיזו חנות נכנסתי או מה אכלתי, אלי הטריפ-אדבייזר היו טובים אלי.

הכל התנהל במציאות מדומה. אלמלא מקום העבודה שלי לא הייתי יכול מן הסתם לשהות במלון המסוים הזה, ולאכול גם במסעדה המפונפנת שלו וגם בפיטר לוגר. לא הייתי מגיע לניו יורק, ולא מוצא את עצמי שולף את הארנק שוב ושוב בחנויות בגדים וקומיקס. והעובדה שהסתובבתי ברחובות בידיעה הזו, שמדובר בסוג של אנומליה, בחיים מושאלים, רק הוסיפה וחידדה.

והיה קר, ובכל חנות היו בדיוק אותם שירי חג מולד מעצבנים ואותם מבצעים מטורפים, ומצאתי חנות קומיקס קטנה ומצוינת שלא היכרתי. ובזכות עמית אחד לעבודה הלכנו לקומדי סלר, וכל אחד מהסטנדאפיסטים שעלו לבמה בסרט נע היה מוצלח ומעלה. ובזכות עמית (עמית!) אחר אכלתי במסעדה של המלון את אחת הארוחות הכי טובות אי פעם, שנייה לפני שתפסתי מונית לשדה התעופה. ידידה חצי ניו יורקית עזרה בשופינג ובילויים, וביקור אצל אחי וזוגתו החמודים בברוקלין, עם שוק פשפשים חביב ומוזיאון מקומי מצוין, איזן את הקניון הגדול שנקרא מנהטן.

ועבדתי. וגם זה הלך מצוין.

ואז נחתתי חזרה למציאות. לא שהמציאות שלי כרגע רעה, אבל התחושה היתה כמו המעבר ממדרכה נעה בשדה התעופה לקצב הליכה רגיל, כשכל הגוף מזדעזע קלות ומתאים את עצמו לקצב החדש.

מה שמחבר אותי למטאפורה. 2014 נגמרת, לא שנייה מוקדם מדי. ומצד אחד היו בה דברים מצוינים ונפלאים, אבל בארכיון הפרטי שלי היא תירשם כאחת הגרועות אי פעם, עם תחושת מציאות רופפת. קצת כמו בניו יורק. כלומר שמכאן הדברים, אני מקווה, יכולים רק להשתפר. היי 2015. בהצלחה לשנינו.

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

https://www.youtube.com/watch?v=3U7kcwiFsVM

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.

בלי הקדמות מיותרות: קראתי כמה ספרים וחשתי דחף מסיונרי:

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס. 

מדובר במעין כתבת מגזין ארוכה, או אם לנסח את זה באופן אופטימי יותר – בספר קצר. מגזין הרפר'ס שלח את הסופרלשיט תענוגות נוסח ספינת האהבה, או מנו ספנות. שבעה ימים בקאריביים על אוניית ענק מאובזרת עם המון תיירים אמריקאיים ושלל פעילויות ואלכוהול. פוסטר וואלאס הפך די אופנתי בשנים האחרונות (הוא התאבד ב-2008, תמיד צעד  טוב לקריירה), ובטח ראיתם את הקליפ הקצת מתחכם ההוא.

התוצאה מיזנטרופית ומצחיקה ומדכדכת. וואלאס כותב על המכונה המשומנת היטב שמתעקשת לא רק לגרום לנוסע לעסוק בשלל פעולות שמוגדרות מראש כמהנות, אלא גם לעצב את התודעה שלו ואת תפיסת החוויה שלו מראש. הוא מנסה להבין איך החדרנית הסקסית שלו יודעת להגיע ולנקות ולסדר, בלתי נראית, בכל פעם שהוא יוצא מהחדר, חושד שרב החובל רוצה לחסל אותו, ואוכל המון. באחד הקטעים הנוגעים ללב, שידברו אל כל סנוב באשר הוא, צופה וואלאס במיאוס בהמוני התיירים האמריקאים שיורדים מהספינה אל חוף דרום אמריקאי של עוד מדינה ענייה. ואז מבין שגם אם הוא נשאר על הסיפון, הוא בהגדרה חלק מהם. אין מפלט.

בסופו של דבר מעבר לכתבת מגזין יש כאן ביקורת חברתית ותרבותית מיואשת ומייאשת. אבל מצחיקה.

למה: מצחיק, חכם, קצר וגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.

One Kick / צ'לסי קיין  

אולי אחד הספרים הכי מטרידים שקראתי בזמן האחרון ובכלל. לכאורה מדובר בספר מתח-נוסחה-טיסות. הסופרת, צ'לסי קיין כבר אחראית לסדרת ספרי מתח אחת, וגם הספר הזה מוגדר מלכתחילה כראשון בסדרת ההרפקתאות של קיק לניגן. שווה להעיף מבט בעמוד הבית של הגברת קיין. בלי ליפול למלכודות מגדריות, כל חוויית האתר לא משדרת עומק ורצינות. הפאביקון (האייקון ליד הלשונית בדפדפן) של האתר שלה הוא אקדח, למשל.

הגיבורה של הספר היא בחורה שנחטפה בילדותה, ובילתה חמש שנים עם החוטף וזוגתו, אחרי שטיפת מוח יעילה. היא קראה להם אמא ואבא, ועשתה כל מה שאמרו, כולל השתתפות בסרטי פורנו ילדים שהופצו ברשת והפכו לפופולריים להחריד, כן פורנו ילדים, על ההתחלה. הספר נפתח בפשיטת האף.בי.איי על הבית והצלתה. עשר שנים אחרי היא שרוטה לחלוטין, ועם אובססיה לכלי נשק משלל סוגים, אמנויות לחימה ומקרי ילדים חטופים. וגם לחוטף שלה, שנותר חי בכלא, פוטנציאל למערכת יחסים נוסח קלריס-חניבל לקטר שאינה נעימה לקריאה.

מכאן זה מתגלגל בערך כמו שאתם חושבים. קיק (השם החדש שאימצה לעצמה, אפילו הורה אמריקאי לא היה קורא ככה לילד. אני מקווה.) היא סוג של בלש פרטי נוסח ספרי לי צ'יילד/מייקל קונלי, אבל מסתובבת בעולם המטריד והקריפי להפליא של פדופילים וסוטים. הספר נע על הקו המאוד דק בין כתיבה טובה ולגיטימית, לסוג של פורנוגרפיה לא נעימה. וגם אחרי שסיימתי אותו אני לא בטוח מה אני חושב עליו. הוא קריא, הוא מותח, הוא מעניין. נצלני? אני לא יודע. לא להורים? סביר להניח. פמיניסטי? הסופרת היא אישה, והגיבורה היא לכאורה אישה-קרבן שמתמודדת ומשיבה מלחמה, אבל כאן טמונה בעיני אחת מהבעיות של הספר – הוא מתעקש על דמויות גבריות חזקות שקצת מחבלות בקונספט הגירל-פאואר.

למה: מותח, מטריד ומעניין, וכזה עוד לא קראתי.

וזרח השמש / ארנסט המינגווי 

ספר שהתחלתי פעם ונטשתי באמצע, ועכשיו חזרתי אליו וסיימתי בעקבות המלצות נלהבות. אני יכול להבין את עצמי מלפני שנתיים שלוש – הוא נע בין קטעים מופלאים של כתיבה רזה ומדויקת, לתיאורים משמימיםשגורמים לסבל כמעט פיזי. מדובר בסיפור אהבה טראגי באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואני מניח שבייצוג של "דור האספרסו" של אז.

קראתי את הספר באנגלית, החלטה לאו דווקא מוצלחת בגלל השפה הארכאית (לקח לי זמן להבין ש-tight פירושו שיכור). מנגד זה ייצר שיחה מעניינת עם אפרו-אמריקאי מקשיש על דלפק ארוחת בוקר בניו יורק. יודעי דבר טוענים שהתרגום החדש לעברית מוצלח ומומלץ. עוד אזהרה קטנה – אחת מצלעות המשולש הרומנטי הוא יהודי, ובהתאם לרוח הזמנים בהם נכתב הספר (לפני מלחמת העולם השנייה) יש רוח אנטישמית קלה שמנשבת פה ושם.

השיא מתרחש על רקע מלחמות השוורים בפמפלונה בספרד, ועד כמה שזה נראה לי ספורט מתועב, הכתיבה של המינגווי עושה חשק עז להיות שם. כמה שתיאורי מסעות הדייג של הדמות הראשית משעממים, ככה תיאור קרבות השוורים והמשולשים הרומנטיים שנוצרים ומתפרקים בין הדמויות מרתקים. וליידי ברט אשלי, שכובשת גברים ואז נוטשת אותם אחרי שרקדה סטפס על הלב שלהם בסטילטו היא דמות מופלאה. הייתי שמח לצאת איתה לבר.

למה: כתיבה משובחת כשהמינגווי מפסיק עם תיאורי הנוף, עוד שורה ברזומה התרבותי, וברט, הו ברט.

ובפינת האובר-גיקים: Born Again / פרנק מילר ודיוויד מזוצ'לי 

 מדובר בקומיקס ישן למדי (1986). קראתי אותו שוב אחרי לא מעט שנים, והוא עדיין מעולה. למה קראתי אותו שוב? כי מרבל מפיקים סדרת טלוויזיה לפי אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי, דרדוויל. אחרי שבן אפלק ביצע בו סיכול ממוקד בסרט הרע מ-2003, נראה שגירסת הטלוויזיה הולכת להיות סוג של תיקון. Born again הוא סיפור דרדוויל הטוב ביותר, ובין סיפורי הקומיקס המוצלחים ביותר בכלל. פרנק מילר הפך בינתיים לשם יחסית ידוע גם מחוץ לקהילת הגיקים, בזכות 300 וסין סיטי, קומיקס הפכו למדיום שכולם מכירים, אז יאללה.

מדובר בדוגמה מצוינת למה שאפשר לעשות בתוך המסגרת של קומיקס גיבורי על והקומיקס קוד – מעין צנזורה עצמית שקובעת שחוברות קומיקס לא יכללו סקס, פטמות ואלימות גרפית מדי, כמו בבלייזר ובסדרות אמריקאיות (של הרשתות, לא הכבלים). בתוך הגבולות האלה מילר בונה סיפור שכולל מעט מאוד תלבושות לייטקס, ומתמקד בהתפרקות מוחלטת של הגיבור, כולל אובדן שפיות, ובנייה מחדש. בגדול: האויב המושבע של דרדוויל מגלה את הזהות הסודית שלו, ומחליט, במקום פשוט להרוג אותו, להרוס את חייו בכל אמצעי החל ממס הכנסה ודרך שוטרים מושחתים והאשמות כוזבות. זה לא ספוילר, זו רק ההתחלה, והמוקד כאן הוא לא קרבות אפיים, אלא תהליך נפשי שעובר על הדמות הראשית. לא פחות.

הקומיקס כתוב מצוין ומאויר להפליא, וכולל אמירות ביקורתיות על הממסד באשר הוא, והופעות אורח של דמויות שראיתם בקולנוע בשנים האחרונות. תענוג.

למה: כי זה מעולה, זה למה. וכהכנה נפשית לסדרה, אוטוטו ב-2015.

https://www.youtube.com/watch?v=DKYJVV7HuZw

יש לי דרקון על הרגל. כמו הקעקוע הראשון, היה לי ברור שגם זה צריך להתבצע יחסית מהר ובלי יותר מדי מחשבה, אחרת זה לא יקרה. הקעקוע הישן, לוגו של בטמן מלפני תשע שנים, מתחבא על הכתף מתחת לחולצה. העבודה עליו לקחה פחות משעה. הדרקון הצריך שני מפגשים, של כמעט ארבע שעות ביחד. ובקיץ הוא גלוי לגמרי. וכאב רצח.

מכיוון שבשני המקרים קיבלתי את ההחלטות מהר, ההסברים הגיעו אחרי מעשה. גם כי אני צריך להסביר לעצמי, גם בגלל תגובות של הסביבה, שנעות מהתלהבות לפרצוף תמה-עד-מיואש.

בשני המקרים היה לי ברור שהקעקועים צריכים להיות דברים שישמרו על אותה משמעות גם בעוד עשר או עשרים שנה, ומן הסתם מחוברים להעדפות התרבותיות-גיקיות שלי. על הגבול בין קלישאה לנצח. אבל אם מתעקשים אפשר למצוא בזה משהו מעבר.

הדרקון יושב במקום גלוי כי יש דברים שיצאו החוצה, וכבר אי אפשר להסתיר. הצד האפל, שדים פנימיים, שמחזיקים אותך ברגל ומזכירים לך שהם שם. אין מה להחביא, אין טעם לנסות להסתתר. והוא עומד בניגוד לקעקוע הראשון, סמל של דמות שהיא מעין אידיאל דמיוני. אם מתעקשים על פסיכולוגיה בגרוש – איד ואגו? אולי.

אני אוהב את איך שהוא יצא. ומאוד מתחשק לי כבר עוד קעקוע, אבל דרקון אחד בחיים זה מספיק.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

האישה הטובה 

אחרי הפסקה חזרתי כדי להשלים את פרקי העונה החמישית של הסדרה שאני כל הזמן שוקל לנטוש. היא סדרת רשת בעולם של נטפליקס ו-HBO, היא סדרת עורכי דין נוסחתית, זה ישן.

וזה מצוין. מה שמפליא זה היכולת של היוצרים לשחק על המסגרות והמגבלות של טלוויזית רשת – מילים גסות, סקס ואלימות – עם המון מודעות עצמית והומור דק. לפעמים נראה שהמגבלות והחוקים הנוקשים רק עושים ליוצרים טוב. במקום להראות שלל שדיים וישבנים אה-לה משחקי הכס, הם צריכים לחשוב.

וזו גם סדרה שמאלנית לגמרי, שחוגגת על נושאי זכויות אזרח וממשל שרומס אותן. כל העונה סובבת סביב האזנות סתר, מצלמות אבטחה ושאר אמצעי מעקב, וסביב השימוש המעוות שהרשויות עושות בהם.

סוכני ש.י.ל.ד

מה שמוביל באופן מפתיע לסדרה הזו, שאכזבה בפרקי הפתיחה, ושלא הייתי שורד אותה אלמלא הפכה לסדרה שתומר ואני רואים יחד. זה הפך לבילוי הגברים-גיקים שלנו, וצלחנו את הפרקים הראשונים כדי לגלות שמשהו נבנה כאן, ושפתאום דברים מתחברים – גם בסדרה, וגם עם האירועים של קפטן אמריקה השני. שזה מרשים, ומעניק לסדרה פתאום עומק שלא היה לה.

חשוב מזה, היא משתלבת עם אווירת הפרנויה של קפטן אמריקה, ומעלה שוב תחושת חרדה מזרועות ביטחון דורסניות שאי אפשר לבטוח בהן ובכוח העצום שבידיהן. כמו ב"האישה הטובה", גם כאן הכוח הזה מוצג בהתחלה כספק הכרח מוצדק, ומידרדר מהר מאוד לרמיסת זכויות בסיסיות ועיוות המציאות.

24

ג'ק באואר, בטח היה מצביע לנפתלי בנט. יש משהו מטריד ובעייתי ב-24, תמיד היה. היא לוקחת את העניין הזה של המטרה מכשירה את האמצעים כמה צעדים קדימה: עינויים, הוצאות להורג, הכל הולך. 24 לא היתה סדרה טובה באמת אף פעם לטעמי. שחקנים לא מספיק טובים, עלילות ודיאלוגים קצת קלושים. אבל עבור כל שניים שלושה פרקים של סדרת אקשן סבירה, קיבלתם רגע טלוויזיוני מהפכני. ג'ק באואר מוציא להורג פושע ואז כורת את ראשו רק כדי להיכנס במסווה לכנופיית עבריינים שמאיימת על שלום האומה. באואר מורה לבתו לירות באדם חסר הכרה שרדף אחריה קודם לכן עם אקדח. נראה לי שהרעיון ברור.

העניין הוא שאם בהתחלה זה נראה מוצדק, בהמשך קשה לצופה הסביר לא להרגיש שיש כאן בעיה. מה גם שבסופו של דבר באואר נפלט/נבגד על ידי המערכת, ומתחיל את עונת הקאמבק כנרדף בעצמו. כמו אנשי ביטחון במשטרים טוטאליטריים, הוא מגלה כמה קל להפוך לטרף של המערכת שאתה משרת.

אם בסדרות שהתייחסתי אליהן למעלה המגמה הליברלית ברורה ומדוברת, ב-24 היא עולה מלמטה, בין הסדקים, מתוך הסאבטקסט. לא היה מתחשק לכם להסתובב בעולם של ג'ק באואר. ואולי בעצם כולנו חיים בו.

לנפתלי בנט זה בטח לא מפריע.

הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.

האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.

כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.

לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.

רעמים וברקים בליל חורף קר

אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.

אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.

אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.

אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.

מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?