את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.