רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר 

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

השנה אין פוסט יום זיכרון. כן, זה יוצא בדיוק על התאריך, אבל כבר חצי שנה כל יום הוא יום זיכרון, עם יתומים והורים שכולים חדשים, רוע לב וטיפשות ישנים ומחדלים בטעם של פעם. אין מה להזכיר, הכל טרי ונוכח וקיים, כאילו לא עבר הזמן ולא למדנו דבר. ורק זוועת החטופים עולה על כל מה שקרה ואיומה מכדי להבין ולהכיל.

אין מה לשמור את הבכי ליום מסוים, ונותר רק לחבק ולכעוס ולקוות ולהפגין, כדי שאולי בשנה הבאה הזיכרון והשכול יתכווצו חזרה ליום האחד הזה ולא יהיו נוכחים בכל מקום כל הזמן. מיום הזיכרון הזה, ובעיקר מחגיגות העצמאות שאחריו, אני מתכוון להתעלם.

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

בימים אלה של אסונות ומחדלים שאין בהם רמז לאחראי ואשם ומה הקשר בינם לממשלה, אני נזכר באחד הדברים המופלאים שנתקלתי בהם באומת ההייטק: גישת התחקיר ללא אשמים. קרתה תקלה? פארסה? אסון משמיד ערך לחברה? הבה לא נשלוף את הקלשונות וחביות הזפת מהמחסן חברים. נתחקר את העניין כבני תרבות: נקרא לזה פוסט מורטם כי לטינית מרגיעה את העצבים, ונבדוק מה לא תקין בתהליך. 

אני לא לגמרי סרקסטי, זה יכול להיות יפה. בעיתונות הייתי מגיע בבוקר חרד וסקרן לקראת הפשלות שיארבו לי במסדרונות המערכת. הישיבה היומית על הגיליון של אתמול, גדושת צרחות על כותרות שגויות וטעויות הגהה, אימייל זועם מכתבת שהורדתי לה בעריכה את החלק הכי חשוב, טלפון ממרואיין עצבני ועוד ועוד ועוד. 

תהליך? איזה תהליך. טעית, שכחת, לא עמדת בלחץ – תחטוף. זה הדיר שינה מעיני.

בתרבות ההייטק פגשתי, כאמור, בגישה שונה. טעית? בוא נבדוק למה. יכול להיות שחסר שלב בדרך, כפתור בממשק, מנגנון אוטומטי לבדיקת שגיאות, מה שתרצה. וזה עובד. במקום מצוקה נפשית, רגשות אשמה וחרדה, הארגון מנסה להתייעל, מתוך תפיסה שטעויות קורות, לרוב לא במזיד או מחוסר יכולת, אלא כתוצאה מתהליך לא מוצלח, היעדר מנגנוני בקרה וכדומה. אם רק נבין איפה חלה הטעות ואיך לשפר את סדר הפעולות שהובילו אליה, יהיה נפלא. העננים יתפזרו, החברה תצליח, כולנו נקבל בונוס שמנמן. 

למעט, כמובן, במקרה אחד: לפעמים זה לא התהליך. לפעמים זה כן אשמתו של מישהו. מדי פעם הבעיה היא בן אדם שלא אכפת לו מספיק, שהתרשל, שזרק זין, שלא הקשיב לאזהרות, שדאג לאינטרסים שלו על חשבון הכלל, שהושחת והשחית, הורעל והרעיל, שיסה ופילג. לפעמים יש אשם וצריך למצוא אותו ולהזיז אותו הצידה, במקום להתעלם מהפיל ההרסני שבחדר בשם התהליך המקודש. 

כלומר השיטה עובדת, עד שהיא לא. זה בסדר לבדוק תהליכים קודם כול, ולתקן מה שאפשר. אבל לפעמים אין מנוס מלהוציא את הקלשון ולהצביע על אשם.

״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

מילת השבוע שלי היא Impacted, הושפעו. דוגמה: החברה החליטה על צמצומים, ואלה האנשים שהושפעו. 

הושפעו משמעו פוטרו. אני חש צורך להבהיר כי זו מילה עמומה, ״השפעה״. למשל: המצב בארץ כרגע משפיע על כולנו, אבל יש אנשים שהילדים שלהם נלחמים בעזה, הם לא ישנים כמו שצריך כבר חודשיים ומתנהלים ביום יום כצל אדם, ויש אנשים שכבר התרגלו לשגרה החדשה וממשיכים לחיות עם קצת מתח בשכמות. כולם מושפעים, אבל לגמרי אחרת.

כשזה מגיע לחברות ותאגידים זה הרבה פחות עמום. קודם כל צמצומים, Downsizing. נשמע קצת כמו סוג של דיאטה, מצמצמים היקפים, אוכלים בריא, זה טוב לעור הפנים. כמעט מפתיע לגלות שלמעשה מדובר בפיטורים. זו לא כרס קטנה שיצאה משליטה, זה בני אדם, ושלחנו אותם הביתה לחפש מאיפה לשלם שכר דירה. 

כשעברתי מעיתונות להייטק הייתי צריך ללמוד שפה חדשה. בעיתונות פיטרו אנשים, לעתים בברוטאליות, וזה היה עצוב וכואב. וכשפרויקט כשל או עבר זמנו סגרו אותו, למשל מוסף שהקוראים מאסו בו. בעבודת ההייטק הראשונה שלי כשסגרו פרויקט הודיעו שעושים לו Sunsetting. מה פתאום סוגרים, בסך הכל שקיעה נוגה, קח קוקטייל וצפה בה. ברוך הבא לניו ספיק של היופמיזם. 

אני חי בעולם של ז׳רגון שנועד להרדים, לאלחש. והוא מתכתב עם המציאות, שבה מסכלים, והותר לפרסום, וביחד ננצח, במקום הורגים ונהרגים ובעצם כבר הפסדנו ועכשיו צריך לא לנצח, אלא לקום מהקרשים. כשעמיתים אמריקאים מספרים לי על קולגות ש-were impacted זה מוציא אותי מדעתי. המשותף לכל זה הוא ניקיון מדומה והרחקה. שימוש בניסוחים נטולי גוף ורגש כדי לנקות את המציאות המתווכת מדם ודמעות, מריח של פחד. קשה לשמוע את שריקת הכדורים כשמדברים על סיכול, אי אפשר לחוש את החרדה מהעתיד של מי שאין לו פתאום עבודה.   

אנשים פוטרו, אולי בצדק, אולי לא, אבל בואו נקרא לילד בשמו. אל תחוסו על רגשותיי ואל תספרו לי סיפורים, זה לא מרגיע אותי, להיפך. כשמישהו מנסה להרגיע אותי, להסתיר ולעמעם, אני חושד שיש לו סיבה טובה לכל התחבולות האלה. שמאחורי הדלת יש נמרים, מפלצות. עד כמה שמפתה להסתיר אותה תחת שכבות איפור, האמת העירומה, מכוערת ככל שתהיה, עדיפה על מה שהדמיון יכול לייצר. 

צ׳רצ׳יל, האיש שהחליפה הריקה שמתיימרת להנהיג אותנו כל כך רוצה להידמות לו, הבטיח לבריטים דם, יזע ודמעות. אני מעדיף את הגירסה הבריטית הקשוחה על כדור השינה האמריקאי. המצב פח אז מפטרים, יש מלחמה אז הורגים. וכל זה רע מאוד, אבל לפחות תסתכלו לי בעיניים. 

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.