את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

הפעם האחרונה שבה ניהלתי ויכוח פוליטי היתה לפני כמעט עשור. ישבתי במכונית חונה עם פעוטה שישנה בכיסא התינוק מאחור, משועמם למוות, גללתי בפיד, ראיתי פוסט מעצבן שבימים כתיקונם לא הייתי משקיע בו עוד שנייה, וצללתי בחדווה אל מחילת הארנב של ויכוח חסר תוחלת ועתיד. היה נחמד.

השבוע מצאתי את עצמי שוב מתווכח על המצב. בלי פעוטות ברקע, סתם בבית קפה עם חברה, אין צידוק ואין טעם, מעולם לא נוהל ויכוח בענייני אקטואליה שהסתיים בניצחון או אפילו הסכמה. איש מעולם לא ניהל ויכוח שבסופו הזדגגו עיניו של בן השיח, סימן בדוק להארה שנחתה עליו, שהיי, אתה גאון,הפכת את עולמי, מעכשיו אחשוב, אחיה ואצביע אחרת. 

זה גם לא היה דיון מעניין במיוחד. שני שמאלנים שמסכימים שרע מאוד פה, שהממשלה איומה, ועזה וכל זה. נקודת המחלוקת היתה על זיהוי הרגע המדויק שבו צריך לארוז ילדים ולעוף מפה. האם חצינו את הקו האדום? איפה נמצא בעצם הקו האדום? מי משרטט אותו? אנחנו ב-1939? 1932? וכו׳ וכהנה, כשאני בגדול טוען שעוד לא הגיע הזמן לנוס, והיא אומרת שאנחנו כבר כמה דקות טובות אחרי שעת השי"ן. 

ואחרי שסיימנו להתווכח ונפרדנו עצבנים אך כידידים חשבתי על הכל מחדש. קודם כל על הפוזיציה: לי יש ילדים גדולים למדי, כולם עם אופציות סבירות לגמרי לעוף מכאן אם צריך. לה יש צמד ילדים קטנים מאוד, והיכולת לזוז איתם למקום אחר מוגבלת ומורכבת. שלא לדבר על העובדה שמדובר בשני בנים, ומי לעזאזל רוצה לגדל את הילדים שלו כשבחדשות כל יום מותר לפרסום על מזבח קואליציה רקובה. בקיצור – אני פריבילג על מלא. מה אני רוצה ממנה, והאם סתם התגוננתי כי עמוק בלב אני חושש שהיא צודקת, ומה שמשאיר אותי כאן הוא הפחד לזוז ולעזוב את המוכר והידוע? 

אבל מעבר לזה הבנתי גם מה ויכוחי הסרק האלה משרתים. נכון שלא נשכנע זה את זו, נכון שנתעצבן קלות. אבל בדרך אנחנו מספקים לצד השני שק איגרוף קטן, דרך לאוורר ולהוציא פחדים וחרדות, לתת להן שם, להפוך אותן לפחות מאיימות. לא נשכנע ולא נשתכנע, אבל אולי לרגע קט נפחד פחות. זה לא מעט.