ה-FOMO שלי לא מסתובב ליד הבית. הוא שטחי ואורב מחוץ למעגל הילדים, חברים, אהובים. הוא שקרן ודרמטי, ולפעמים חיוני. בלעדיו סביר שהייתי מוותר ומחמיץ לא מעט חוויות שנצרבו בזיכרון. הספה היא מבצרי, אבל לפעמים כדאי לי לקום ממנה. 

חשבתי שאיבדתי את ה-FOMO שלי לנצח, אבל הוא חזר עם שוך האזעקות. לקח לי זמן לזהות את התחושה אחרי שנה וחצי של קורונה עם מלחמה לקינוח. והיה לתחושה גוון אחר, כמו לכל דבר בפאזת הכמעט חזרה לחיים. מה שהיה הוא שיהיה, אבל עם טוויסט קטן.

אנשים מעלים תמונות מנסיעות לחו"ל, כולל נתב"ג רפאים וערים ריקות, ומספרים על בדיקות בכל נקודת מעבר ובידודים פה ושם. תכף אלך למסיבה ולהופעה ראשונות אחרי הקורונה ואין לי מושג איך ארגיש  כשאצטופף עם חברי בני האדם נושאי המחלות. מת ללכת לקולנוע ותוהה איך אשרוד שעתיים בעולם חשוך עם מסיכה, בלי לעצור את הסרט מדי פעם כי מתחשק. 

זה לא אותו דבר, וגם ה-FOMO שונה. קהה יותר, חודר פחות שכבות. אני זוכר את התחושה אחרי גירושים מס' 1. כשניסיתי להסביר אותה, הדימוי היה מסיבה סוערת שמתרחשת באיזה חדר, ואני עומד במסדרון, שומע את ההדים, ואין לי מושג לאיזה כיוון ללכת. אחר כך עליתי שלב. כבר ידעתי איפה המסיבה, אבל הבנתי שהיא לא היחידה בבניין, בעיר, בעולם. שבחירה משמעה ויתור על שלל אפשרויות אחרות. זה משתק. 

פסגת חיי בעיתונות היתה נסיעה לפאריז מטעם "שבעה לילות" כדי לצפות ב"שר הטבעות" השני, לראיין את הבמאי והשחקנים ולכתוב על כל זה. אם מוסיפים לזה את פאריז ושיחה עם פיטר ג'קסון שנכנס לחדר יחף, התוצאה היא אושר צרוף. אני זוכר שישבתי במסעדה מוצלחת וקינאתי בעצמי. בפעם הראשונה היה ברור לי שאין שום מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. שאם כבר, אחרים צריכים לחשוק במקום שלי. 

מאז היו עוד נקודות כאלה, מעטות וזוהרות. במקביל הבנתי  שבכל רגע נתון יש שלל אפשרויות, אבל אין רק אחת נכונה. הבחירה המדויקת יותר תלויה בעיקר באנשים שאיתי, במצב הרוח, בגישה. ה-FOMO לא נעלם אבל בוית ואולף. עד שבאה הקורונה, ועכשיו אני צריך לתרגל את השריר המנוון הזה.

הקורונה הוכיחה לי שכפי שחשדתי תמיד, צריך לצאת כמה שיותר, כי מחר פתאום יצוץ איזה סגר. מנגד למדתי לבלות יפה ממש גם בסלון. כמו לא מעט תחומים אחרים אחרים אצטרך לכוונן ולאזן מחדש גם את החלק הזה, למצוא לחרדה מהחמצה את המקום החדש שלה, וללמד אותה, שוב, להתנהג יפה. 

עד שיגיע הגל השני חזרתי לשחות וחזרתי לצאת, וגיליתי שגם פה וגם פה אני כבר לא בכושר. השרירים – אמיתיים ומטאפוריים – עוד זוכרים את התנועות, בין אם זו חתירה במים או החלקת הישבן על כיסא גבוה ואחיזה בטוחה בכוס או בקבוק. אבל משהו יצא מאיזון. 

זה מתעתע, לחזור ולעשות משהו שהתגעגעת אליו. בזמן ההמתנה אתה מייחל ומצפה, אבל כשמגיע רגע האמת המציאות לא עומדת בסטנדרטים שיצרה הפנטזיה. הכניסה למים היתה משמחת, גם פתיחת הדלת של הבר החשוך, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני במקום הרגיל והמוכר, אבל עם איזו צרימה קלה במוזיקת הרקע. 

אבל בעוד שבבריכה האתגר המרכזי היה שרירים שהתנוונו קצת, היציאה לבלות היתה מטרידה הרבה יותר. בפעם הראשונה הגעתי לצומת אלנבי-שנקין ופתאום הכול היה פתוח, ואנשים צעדו לכל מיני כיוונים, ואני רק רציתי להסתובב על עקבותי ולחזור הביתה. אחרי חודשיים וקצת שבהם לא היה צורך לבחור שום דבר, למעט מסעדות ב"וולט", היה משהו מאיים בשובן של האפשרויות. הרעש וההמולה והצפיפות שפעם נראו לי מלאי חיים ואנרגיה, הלחיצו אותי. גם כי תוכנתנו מהר מאוד לראות בזולת מקור הדבקה פוטנציאלי, וגם כי האוזניים התרגלו לווליום הנמוך שבו חייתי בחודשים האחרונים. כל התל אביב הזאת זה משהו שצריך ללמוד מחדש.

אז יצאתי לבר, אבל הייתי צריך להחליט לאיזה בר. ובעצם גם להכריע אם ללכת דווקא לבר – למה לא למסעדה, גם שם יש אלכוהול, ואולי בכלל מועדון. ולכל ההתלבטויות וה-FOMO של פעם, נוסף מימד חדש. הקורונה שמשה,  בין היתר, הצדקה לפחדים הכמוסים שלי, שהכול זמני, הכול עלול להתמוטט בן רגע. ידעתי תמיד שזה פחד משולל היגיון, עד שבאה המציאות והראתה שהפרנויה שלי דווקא מבוססת היטב. וירוס מתפרץ בסין, אי שם במדור חדשות החוץ, וחודשיים אחרי אני בסגר. כך שעכשיו, כשאני צריך לבחור איך לבלות את הערב שלי, נוספת להתלבטות המחשבה על הגל השני שממשמש ובא. הבר שאני מתלבט אם ללכת אליו היום עלול להיסגר מחר, זמנית או לצמיתות. יש תחושה של דחיפות, אי ודאות, FOMO על סטרואידים.

אולי כדאי לי להתחיל את "סגר ב'" כבר מעכשיו. היה לי כיף בבית, גיליתי שעבודה הרחק מהמשרד זה דווקא לא רע, ואוכל טוב ואפילו קוקטיילים יכולים להגיע עד הדלת שלי באמצעות שליחים בכחול. כל הרעש וההמולה של מקומות בילוי נראים פתאום חשודים, משהו שמכרו לי בלי לגלות שהחלופה הביתית מוצלחת לא פחות, משהו שמעורר מחשבות על ריקודים בסלון. ואולי אני פשוט צריך לעלות על הסוס שנפלתי ממנו וללמוד לדהור מחדש. אבל מה זה משנה, הנה בא עוד גל גדול, חופש הבחירה המעייף ייגנז לו, ואני אחזור להתרווח על הספה ואירגע. עד הפעם הבאה. 

בעבודת ההייטק הראשונה שלי היה חדר משחקים קטן עם פלייסטיישן, מה שהרשים אותי מאוד אחרי תנאי העולם השלישי של העיתונות. מה שעוד היה שם זה את אתוס הבוא נעבוד 14 שעות ביום, ואחר כך עוד קצת מהבית. מתכנתים זחוחים היו זורקים לי "חצי יום אה?" כשצעדתי למעלית, ולא משנה אם השעה היתה שבע בערב או ארבע אחר הצהריים. 

חדר המשחקים היה מלא תמיד בעובדים מסורים שהיו צריכים להירגע קצת, כי בכל זאת 14 שעות. אז משחקים קצת פיפ"א, והזמן עובר ומצטבר. הורים גאים לפעוטות עמלו בחדווה, שיחקו כדי להפיג את המתח, וככה בשקט חמקו מהעולם המורכב שבבית לטובת עולם פנטזיה שבו הם מתפקדים על 100% בכל שנייה ושנייה במשרד. ואני הרגשתי אשם שאני יוצא מוקדם בימי ילדים. לא שיחקתי פיפ"א אף פעם. 

אם יש משהו שהקורונה הוכיחה – מלבד העובדה שתור ישראלי מסודר אינו חלום – זה חוסר הטעם שבבילוי שעות על גבי שעות במשרד. זה לא חד משמעי, ויש מנהלים וסתם בני תמותה שאכן עובדים שעות ארוכות כי התפקיד דורש. אבל אני מסרב להאמין שרוב בני האדם מסוגלים לזה לאורך תקופה, או שלרובנו יש בכך צורך אמיתי. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על העניין והוא ענה בכנות שיש ימים שבהם הוא משייט במשרד, עושה את המינימום ההכרחי וגולש בפייסבוק ואתרי שופינג בזמן הנותר. המעבר לעבודה מהבית מהאופן ספייס חיסל את הצורך להעמיד פנים. 

אי אפשר לעבוד שמונה שעות ברצף ואז לחזור הביתה ולהוריד את המתג למצב "אזרח". יש משהו מאוד הגיוני בלסיים מסמך, לעבור למטבח להכין אוכל לילדים, ואז לחזור לאינבוקס, או לנצל חצי יום להתאוששות מלילה ארוך ולעבוד בחצי השני. הגמישות הזאת לא רק שלא פוגעת בעבודה אלא להפך, ובעיקר שולחת את רגשות האשמה שלך אל המקום אליו נעלם ה-FOMO כשכל מקומות הבילוי נסגרו. אף אחד לא מסתכל לי מאחורי הכתף, בין אם מדובר בישות דמיונית או בעמית קטנוני לחלל העבודה. אני נמדד על תפוקה ואיכות, לא על מראית עין. 

אני לא אוהב את אתוס העבודה בעולם המערבי, או לפחות את הגירסה שלו שאני מכיר. העבודה אמורה להיות הגשמה וייעוד, מרכז חיי, מקום העבודה הוא "משפחה", ועוד כהנה וכהנה ססמאות שמעוררות בי צורך להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. גם הפרסונה של החיים הפרטיים שלי שמוצגת בעבודה צריכה לעבור עיבוד והתאמה. כל עובד חדש מספר על עצמו עד כמה הוא אוהב לטפס על צוקים, לצלול עם כרישים, ואז להתנגב ולצאת לטריאתלון קטן. אף אחד לא יספר שהוא אוהב לשתות בירה על הספה מול נטפליקס. כל עניין ההגדרה העצמית יצא כאן משליטה.

עבודה צריכה להיות מעניינת אבל לא חייבת להיות מרכז חיי, הילדים שלי חשובים יותר, ומשפחה יש לי רק אחת, ואין בה תהליך פיטורים עד כמה שידוע לי, ולא משנה כמה מעצבן ילד או אח ביום נתון. אני מעדיף להשאיר את זה ככה. ולשחק בפלייסטיישן בבית. תודה.

מה שמפחיד אותי במצב הזה הוא להתרגל. זו הצפרדע שמחממים את המים שבהם היא שוחה לאט לאט. אם יחממו מהר מדי היא תבין שמשהו לא בסדר ותקפוץ החוצה. חימום איטי מספיק והיא לא תשים לב, תסתגל עד שתמות.

אני לא מדבר על להתרגל לתנאים הטכניים. עם כל הכבוד אני מניח שיחסית לתנאי הסגר בסין מדובר בחופשה מאורגנת. בערך מאה מטר, הכול פתוח, אפשר לקנות הפוך קטן ולשבת איתו על המרפסת. מצבי טוב, אני יודע. ההסתגלות שמפחידה אותי היא הצורך להפסיק לתכנן, לחשוב על העתיד. אפשר לחשוב על מחר, יום יומיים קדימה, וגם זה באופן מוגבל למדי. פסגת התוכניות כוללת החלטה על מה להכין לאכול ביום שלישי. כל מחשבה מעבר לזה מעוררת גל של חוסר אונים. הייתי אמור להיות החודש בחו"ל, להעביר מצגת בכנס, ללכת להופעות. הכול נדחה, בוטל, נעלם, ואף אחד לא יודע מתי יהיה אפשר לסמן תאריך כלשהו בלוח השנה.

ויש משהו מצמצם בהלך הרוח הזה. קצת כמו ללכת כשהעיניים כבושות בקרקע, המבט מתנקז לפיסת המדרכה הבאה שעליה אצעד, במקום בראש מורם ומבט שבוחן את ההתרחשות בסביבה, חנות מעניינת, אנשים יפים, משהו. כשאתה מסתכל על הנעליים שלך וכמה סנטימטרים של מרצפת, העולם הופך להרבה יותר משעמם ומוגבל. אתה הופך לפחות שאפתן וסקרן, נחשף לפחות הזדמנויות. 

יש בהלך הרוח הזה גם דבר מה מפתה. החשש התמידי מלהחמיץ, התחושה המתסכלת שהאחרים יודעים משהו שאני לא, שקיימים חיים שלמים של כיף שאני לא שותף להם, הצורך לבחור לאן לצאת ומה לעשות – כל אלה נעלמו. זה מרגיע, כי לקבל החלטות זה מעייף. נחמד לקחת חופש מהצורך לבחור בעצמי ולנוח, להשהות מנגנונים ולשקוע בנמנום נעים. אבל זה סם. ולא מהסוג הממריץ והחביב, אלא מהז'אנר המרדים והממכר, המאיין, המסוכן באמת. 

מפחיד אותי שכדי לחיות מיום ליום צריך לסגל דפוסי מחשבה אחרים, רדומים יותר, ביקורתיים פחות, תובעניים פחות. שאם זה יימשך לאורך זמן הנזק עלול להיות משמעותי. כן, אני מדבר גם על פוליטיקה ועל עד כמה הגישה הזו רעה לדמוקרטיה, אבל גם במובן האישי אני חושש מלהשתנות, מלאבד משהו. המצב הזה מעודד חשיבה לטווח קצר, חששנית, הישרדותית. אחד הבוסים שלי אוהב לומר שאם תחשוב כמו חנווני תהיה חנווני, בלי להעליב אף חנווני בקהל, כן? אני מפחד לחשוב בצמצום.

 זה נראה לי חשש מגוחך ומופרך, בעיקר באור יום. בסך הכול שבועיים בבית, מה הסיפור. נשמע אידיוטי קצת, לא? לגמרי, בדיוק כמו הרעיון של מגיפה כלל עולמית שסוגרת רבע מהאנושות בבית ככה פתאום.